תראו מה ראינו: סיכום השנה בטלוויזיה

בשונה מהמגמה העולמית בה מאבדים צופים מדי יום, הטלוויזיה הישראלית מיצבה עצמה השנה כאמצעי המדיה המוביל. הערוצים השונים, בדגש על הערוצים המסחריים, שמרו על אחוזי הצפיה ולא פעם אפילו נרשם גידול. החדשות הטובות הן, שהמגמה תישמר גם בשנה הקרובה והתחרות תהפוך להיות אטרקטיבית יותר בין ערוץ 2 לערוץ 10, בהנחה שיהיה ערוץ 10.

החדשות הרעות הן שאנשי המקצוע שעושים את הטלוויזיה בישראל, יהיו חייבים השנה להמציא עצמם מחדש. שוב תעלה שאלת התוכן והצורך להעלות תוכניות חדשות לסדר היום הציבורי. הריאליטי נמצא בסוף דרכו, והצורך להתחרות על מוחו של הצופה יבוא לידי ביטוי בדרמות, בתוכניות דוקומנטריות ובפורמטים חדשים שהאקטואליה במרכזם. זו תהיה שנה שנחזור לשיח על העתיד ועל ערכים.

הערוצים הנישתיים יאבדו מעט מכוחם, לא מעט בשל מהפכת עידן פלוס. הטרגדיה הגדולה נמצאת בערוץ הראשון בו איכות השידור לא באה לידי ביטוי באחוזי הצפיה. ואולי בכלל זו משאלת הלב לשנה הבאה – שהערוץ יהפוך להיות חלק מערוצי הבחירה של הצופה.

האם צמחה כאן בשנה האחרונה חיה דו ראשית ששמה "טלוויזיה חברתית"? כמו בכל תופעה קצרת מועד, התשובה היא "כן ולא". ראשית, מצד החיוב: הסיקור הטלוויזיוני של הפגנות המחאה הגדולות, כמו גם של פעולות קטנות יותר (וחשובות לא פחות) היה תקדים מרענן בשגרת השידורים החיים הלא-צפויים, אלה שמיועדים רק לפיגועים, אסונות מאסיביים או טרגדיות אחרות. לטרגדיות, אם לא ידעתם, יש רייטינג מעולה.

אבל מי שרוצה לשאוב אופטימיות מן המסך, מוזמן להתבונן גם בדרמות. זה החל עוד לפני המחאה, בהכרה שדרמה משובחת איננה מסתכמת רק בייסוריהם של בורגנים אשכנזים בביתם צמוד הקרקע. "עספור" וה"הבורר", כל אחת בזוויותיה-שלה, הביאו אל המסך עולמות אחרים: "בלו נטלי" טיפלה בבעיות מוסריות רציניות, "אבודים באפריקה" הציבה מראה בפני היוהרה האימפריאליסטית של ישראלים מדושני עונג, "תמרות עשן" עסקה (גם) בחמדנות אינסופית של אדוני הארץ מטעם עצמם, "שלושים שקל לשעה" התרכזה – כמה חדשני – במאבקן של עובדות נקיון, ו"שביתה" של רני בלייר היא מדריך מצוין לתודעה פועלית. לראות ולא להאמין: יש חיים אחרי האסקפיזם ואפילו לצידו.

אבל החיים האלה יכולים להיות קצרי מועד, מפני שטלוויזיה, בהיותה מחויבת לרייטינג, היא מדיום ששואב את כוחו וחולשתו גם יחד מטרנדים אופנתיים. בעונות הבאות, אם המחאה לא תימשך בחוץ, היא לא תגיע אל המסך: אם הארץ תשקוט ארבעים שנה מבחינה חברתית, אפשר יהיה לחזור לגבר-אוהב-אשה-שאינה-אשתו כמוטיב דרמטי מרכזי שתמיד ימכור פרסומות. רוצים לחזור לשם?

אפילו ברגעי עליבותו הקשים, בחנות הנעליים בשיקגו, לא חשב אל באנדי שבבוא היום יגיע לרגע שפל יותר. והנה זה קרה, השנה, כשהפך למוכר נעליים בקניון נידח בקריות בישראל. כמוהו גם ריי בארון, מ"כולם אוהבים את ריימונד" שבעיבוד מחודש הפכה ל"משפחה לא בוחרים", ואפילו "בנות הזהב"  ששלוש מתוך ארבע הגיבורות של הסדרה, כבר אינן בחיים.

בזמן שבשנה האחרונה התרגלנו לקבל שאריות מחוממות מהטלוויזיה המקומית, דווקא זו עושה אמריקה בחו"ל. שוק מכירת הפורמטים תופס תנופה רצינית בשנים האחרונות, בניגוד מוחלט לשוק הייבוא המתמחה בעיבודים מביכים לפורמטים לא רלוונטיים. "עספור", "מתי נתנשק", "חצויה", "הבורר" ואפילו "צחוק מעבודה" הן רק חלק מהתוכניות שהצליחו להימכר לשוק האמריקאי ולמדינות נוספות בעולם. מעל כולם בולטת הצלחת "חטופים", שגרסתה האמריקאית "הומלנד" זוכה להצלחה מרשימה.

אם אל באנדי נתפס בעליבותו במשך 11 העונות ששודרו בחו"ל (ובגרסה המקורית גם בארץ) העליבות האמיתית היא של הזכייניות ושל הערוצים שיוצאים מנקודת הנחה שקהל הישראלי יאכל כל ג'אנק שידחפו לו.  לא משנה שההומור לא רלוונטי, המשחק לא אמין וההפקה לא מושקעת. אם זה עבד לפני 20 שנה – זה יעבוד היום. כוחה של נוסטלגיה. אז זהו, שלא. מי שאוכל מוצרים שפג תוקפם עשוי למצוא את עצמו למחרת עם קלקול קיבה.

אם יש מסקנה מתבקשת מהצלחת הייצוא לעומת כשלונות הייבוא היא ברורה כשמש: תמשיכו להשקיע בתוכן ישראלי מקורי ותפסיקו לייבא פורמטים זרים. צומחים כאן מספיק כשרונות מקומיים שהוכיחו את עצמם – תנו להם לעשות את העבודה.

"הישרדות VIP" סימנה סופית את העברת המקל בריצת המשוכות של ז'אנר הריאליטי. סלבריטאי ארצנו מצטרפים לז'אנר המוקצה. נכון שהיו כבר כמה סדרות ריאליטי-סלב בעבר, אבל הן התאפיינו בניקיון של סמי-דוקו כמו "פעם בחיים" או במשפחתיות המלטפת של "רוקדים עם כוכבים". עכשיו הסלב מלכלכים את הידיים, מתפלשים בבוץ ומתמסרים גם בפורמטים מחמיאים פחות, ובתפקיד חייהם – הם עצמם.

בסך הכל מדובר במהלך הגיוני. מהות היות הסלבס היא לשרוץ באור הזרקורים, ולהתפרנס מתאוות הציבור להתעדכן בענייניהם. הם כבר למדו איך להתמודד עם הפלישה לפרטיותם, והם מוכנים לשלם את המחיר תמורת דמי כיס ובוסט רציני לערכם בשוק הבידור.

הצופים מצדם מעבירים את מרכז הכובד של חווית הצפייה מהזדהות עם אנשים בלתי מוכרים למציצנות לאנשים מוכרים, ואיש לא צריך עוד לזעום על ניצולם הציני של האנשים הפשוטים מהרחוב שלא היה להם מושג ללועה של איזו מפלצת הם תוחבים את ראשם. ככה גם נחסך מכולנו המעקב המתיש אחרי כל פליטי הריאליטי שהציפו את השוק. מעכשיו – רק מיחזור של סלבס קיימים, וקרון הסלבס הופך להיות הרבה פחות צפוף.

אז כולם מרוויחים, כן? לא בטוח. במקביל להתקדמות אנחנו גם עושים צעד אחורה. הריאליטי היה הז'אנר של האיש הקטן ברחוב. העובדה שאנשים רגילים יכלו להגיע בקלות למסך הקטן, להוכיח שהם מעניינים לא פחות מאנשים מפורסמים ולהפוך לסלבס במחי פריים, הכניסה לפרופורציות את הפסגה הרחוקה הנקראת פרסום. לא עוד סלבס מורמים מעם. לא עוד השתחוות בפני האנשים ש"הגיעו לטלוויזיה".

אתמול היינו שם, מחר אנחנו כאן, וההעפלה פשוטה הרבה יותר משגרמו לנו לחשוב, כדי שנאמין שאלה שהגיעו לשם חשובים ומיוחדים כל כך. זכרו את הלקח הזה כשהנערים משחקים לפניכם.

השנה, יותר מבככל שנה, מעורבות פוליטית הורגשה על מסך הטלוויזיה שלנו. כמו במשחק שחמט אותו ניווטו בעלי אינטרס פוליטי, מצאו עצמם מגישי הטלווזיה במצב של מט. או מיוט, אם תרצו. ינון מגל הוכה על ידי פוליטיקה פנים-ארגונית והוקרב בשמה, יאיר לפיד פרש לטובת הפוליטיקה, ומיקי חיימוביץ' ויעקב אילון, אולי המלך והמלכה של המשחק הזה – נכנעו למציאות.

אז נכון, לא כולם יודו בפה מלא שהפוליטיקה היא זו שהרגה אותם, אבל כשהסבלנות נגמרת, היצירתיות מתפוגגת וקור הרוח נעלם – אי אפשר לנצח במשחק הזה.

הפוליטיקה משחירה כל חלקה טובה, ודי להביט בגסיסתו של ערוץ 10 או במאבקים היומיומים בערוץ הראשון בשביל להבין שאף אחד לא באמת רוצה כלב שמירה על הדמוקרטיה, אולי איזה האש פאפי.

את ההפסד נרגיש במהלך השנה הבאה, שלא לומר בשנים הבאות. אפשר להתווכח על חשיבותם של מגישי החדשות הגדולים ועל פועלם, אבל על תרומתם של מיקי חיימוביץ' למעמד האשה בטלוויזיה, של יאיר לפיד לישראליות ושל יעקב אילון לחדשות אין עוררין. כשמגיעה ההכרה שהפוליטיקה ניצחה גם אותם, בטרם גדל פה דור חדש של פנים כל כך מזוהות (פרט ליונית לוי), כאלה שעברו איתנו קילומטראז' של אירועים הסיטוריים - מבינים שהפסדנו.

עיצוב ואיור: עדי טקו