עם הילדים סביב העולם: 5 שיעורים שלמדנו על הורות
לפני שנתיים לקחו גבי וקובי קלף את שלושת ילדיהם ויצאו לטיול מסביב לעולם. אין להם תאריך חזרה והם עוד לא הגיעו לחצי מהמקומות שבתכנון, אבל בדרך הם למדו להיות הורים. לכבוד השנה החדשה הם חולקים את 5 התובנות החשובות ביותר
היו פעמים שבהן הרגשנו כמו ההורים הגרועים בעולם. הילדים בכו בכל לילה לפני שהלכו לישון, במשך שבועות. הם הפסידו את חגיגות פורים בבית הספר כי נסענו לטייל בעולם, ורק רצו לחזור לחברים שלהם.
הרגשנו כאילו אנחנו הורים מתעללים כשהבן שלנו התמוטט ובכה לפני שעזבנו את הבית שלנו בחוות לה לוצ'ה דה לה טיגרה בקוסטה ריקה. "אני אף פעם לא אראה את החבר הכי טוב שלי שוב", הוא אמר בכאב. "למה עשיתם לי את זה?".
עוד כתבות בנושאי חינוך בערוץ הורים :
- אל תגנו את "הורי ההליקופטר"
- בלי מלחמה: 3 כללים שיגרמו לפעוט לשתף פעולה
רוצים לחנך אותם? אז תפסיקו כבר לצעוק!
ואז התחלנו לחשוב, האם הטיול מסביב לעולם שווה את זה? האם הכאב התמידי ורגשות האשם שעדיין מלווים אותנו, גם בחודש ה-19 למסענו, כשאנחנו עושים צועדים ברחובות הבוציים של קמבודיה במהלך עונת המונסון, באמת שווים את מה שלמדנו מכל המסע הזה?
ולמדנו לא מעט דברים בדרך. למדנו שאם אנחנו לא בודקים את נעלי הקרוקס שלנו אחרי הגשמים, אנחנו עלולים למצוא צפרדע משתכשכת לה בין הבהונות שלנו. למדנו שגם אם ילדי הרחוב בקמבודיה נאלצים לקבץ נדבות ברחובות, הלב שלהם מלא שמחה, והחיוכים שלהם, שמבצבצים בינות בגדיהם הקרועים, הם חיוכים אלוהיים של ממש.
למדנו גם שפגיעה על ידי ברק היא אחת הסיבות העיקריות למותם של עובדי שדות האורז בקמבודיה. שרבות מהתרופות במדינה מזויפות, ושהמילים ג'ול מוי (JuL Muy) משמעותן "לחיים", אבל המילים ג'ואה מוי (JuA Muy) משמעותן "האם אתה רוצה סקס?" בשפת הח'מר.
ולמדנו גם כמה דברים על הורות מהחיים שלנו בדרכים.
1. לזרום עם השינוי
חיי התרמילאי הם לא יציבים. חיי תרמילאי עם ילדים הם גם לא שפויים. תיכננו, למשל, לבקר בעיר המנומנמת הואנצ'רו (Huanchaco) בפרו למשך סוף השבוע. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו באוהל לחוף הים למשך שבועיים.
הילדים חיכו ללילה כדי להשיט פרחי אוריגמי ונרות בנהר בסיאם ריפ יחד עם קטרינה, רק כדי לגלות שהיא עוזבת את העיר לפני שהספקנו לעשות זאת.
אנחנו הבטחנו להם פיצה לארוחת ערב, אבל בסוף נשארנו בבית בגלל שארובות השמים נפתחו ולא הפסיקו להזרים עלינו גשם במשך שעות.
נשבענו (שוב) שהילדים יילכו לישון עד שמונה בערב, לקולו המתוק של קובי שמקריא להם את הקוסם מארץ עוץ, אבל שאלוהים יעזור לנו, ב-11 בלילה מצאו עצמם שני הורים מותשים צועקים על שלושה ילדים בשיא המרץ ללכת לישון.
למדנו שהשינוי הוא קבוע בחיים שלנו ושאם לא נלמד את העובדה הזו את הילדים שלנו, הם יבלו את רוב זמנם ביללות, תלונות ותחושות של קורבנות בגלל הבטחות שהופרו.
לכן אנחנו לא מבטיחים דבר. אנחנו נזהרים במילותינו כשאנחנו מפרטים את תוכניותינו, ומנסים לעבוד על התגובות "הנכונות" כשדברים לא הולכים כמתוכנן. למשל "אנחנו מקווים ללכת מחר למקדשים, אבל נראה מה יקרה" או "התוכנית היא ללכת להר הגעש בבוקר, אבל נראה אם נצליח להגיע לשם" וגם "הוזמנו לבריכה ולגלידה, אבל אם לבסוף לא נגיע לשם, נראה מה נוכל לעשות במקום".
אחת מהמתנות הכי גדולות שאנחנו יכולים לתת לילדינו היא יכולת הגמישות וההסתגלות. היכולת לתכנן ולשנות את התוכניות. את המסוגלות לקבל את האכזבה כחלק מהחיים, וללמוד איך לחזור ולקוות למרות שיש ציפיות שלא התממשו. זו המתנה של הזרימה. האופציה של חוכמת הרחוב שתמיד יש תוכנית חלופית.
אם החיים בדרכים לימדו את הילדים שלנו משהו, זה שתוכניות הן רק הדעות הצנועות שלנו לגבי איך המציאות צריכה להתנהל ושכוחות גדולים מאיתנו פעמים רבות משחקים גם הם תפקיד בתכנון.
ילדים (וגם מבוגרים) שלא נתלים בדברים "שהיו צריכים לקרות", אלא מסוגלים ליהנות ולחגוג את מה שיש עכשיו, תמיד ימצאו אושר בחיים שלהם. אנחנו לא מבטיחים דבר.
2. להיכנע לנורמליות
יום אחד ישבנו לחופו של הנהר קוואי בקאנצ'אנבורי תאילנד ורבנו עם הילדים על מגבות רטובות. צעקנו עליהם ללכת לישון, לא לשכוח לצחצח שיניים, וכמובן שלא ישכחו לתלות את המגבות הרטובות שלהם במקום. פתאום קובי הסתכל עליי ואמר בכעס: "אנחנו לא צריכים בשלב הזה כבר לריב איתם על דברים נשגבים יותר?".
חשבתי לעצמי שבאמת אחרי כל הזמן הזה שאנחנו נוסעים בעולם ביחד, כבר היינו צריכים לעבור לשלב השיחות העמוקות יותר ולריב על השאלה מי אוהב את מי יותר או שאלות רוחניות כמו מה הירונות של מדיטציה על בריאות הלב, למשל.
אבל לא. אנחנו כל כך נורמליים ולמדנו להיכנע לנורמליות שלנו. אין שום צורך להיות מאוכזבים מעצמנו, כשהנושאים שאנחנו מדברים עליהם הם לא תמיד נושאים ברומו של עולם, אלא הנושאים הפשוטים, שהם אלה שהופכים אותנו למשפחה.
אנחנו צריכים להתפתח ולפתח את כל הכישורים שאנחנו אמורים ללמוד בקן המשפחתי שלנו. דברים כמו לכבד אחרים, ללמוד לריב ולהתפשר, ליצור גבולות ברורים, להבין את הסיבה והתוצאה של דברים, איך לא להיות מנוצלים ואיך לאהוב את עצמנו גם בתוך מערכת יחסים עם אחרים. כל אלה קורים גם כשאנחנו רבים על מגבות רטובות.
להיכנע לנורמליות היא חלק מהאופי האנושי. להיכנע לנורמליות היא היופי של כל מערכת יחסים בריאה. להיכנע לעובדה שאתם חיים במשפחה נורמלית. אנחנו אולי נוסעים לראות שלג בהרי הרוקי'ס, את סערות הגשם ביערות הגשם של האמזונס או יושבים לשמוע את הגלים מתנפצים אל חלוקי החוף של לימה פרו, אבל אנחנו עדיין מוצאים עצמנו רבים על אותן מגבות. אנחנו נורמליים.
3. ללמד את הילדים להיות עצמאיים
החיים בדרך נעשים לעתים מתישים מאוד, אפילו באופן בלתי סביר. אנחנו צריכים לדעת איך מגיעים ליעד שלנו, איפה נישן שם, האם בטוח שם ואיפה נקנה אוכל. וכל זה תוך כדי שאנחנו נושאים את החיים שלנו בתרמיל הגב ומשתדלים להיענות לכל הגחמות של הילדים.גם כשגרנו בבית, בישראל, לא האמנו במודל שההורים אמורים לשרת את הילדים שלהם. תמיד האמנו שהתפקיד שלנו הוא לחנך ילדים שיוכלו להיות עצמאיים ולדאוג לעצמם כשיעזבו את הקן.
אני מעדיפה להושיט לילד שלי סמרטוט ולומר לו לנקות אחריו, מאשר לעשות את זה בעצמי ולהתלונן לאורך כל הזמן הזה. תכונות כמו עצמאות ואי תלות באחרים הן ערך מהותי, בעיקר בדרכים.
אם בגדי הילדים היו מלוכלכים בכפר הילידים בג'ונגלים של אקוודור, הם נכנסו לתוך הנהר ושפשפו את הכתמים באבן כדי להוריד אותם. אם הם רצו לקנות פירות בשווקים של פרו, אנחנו נתנו להם את הכסף, אבל הם התמקחו על המחיר, כדי לקבל מחיר נכון עבורם. אם הם מבקשים ארוחת ערב, בכל מקום בעולם, פעמים רבות אנחנו מציעים להם להבין את ארוחת הערב בעצמם ולא לשכוח לנקות אחריהם את הכלים.
הילדים שלנו כיום יודעים איך לארוז את התרמילים שלהם, איך לכבס את הבגדים שלהם, איך לבשל לעצמם ארוחות (ארוחות הכוללות עוף, פסטה, אורז, מרק, חביתות, פנקייק ושקשוקה טעימה, שאפשר למות).
הם יודעים לקשור את השרוכים שלהם (אוי, אלוהים, בכמה דמעות זה עלה לנו) ולאט לאט הם לומדים איך לקרוא ספרים באנגלית. העצמאות שלהם לא רק גורמת לחיי הנדודים שלנו להיות קלים יותר, היא גם מעצימה אותם, כי הם יודעים לא רק איך לשרוד, אלא גם איך לחיות ולשגשג כמבוגרים עצמאיים.
4. להיות הוכחה חיה למימוש עצמי
אני רוצה ללמד את הילדים שלי שלאהוב מישהו אחר, אין זה אומר שצריך לאבד את עצמך. אחנו מלמדים אותם את השיעור הזה באמצעות דוגמה. הפחד הכי גדול שלי במהלך הנסיעות הוא שאני אאבד את הזהות שלי, את הזמן שלי עם עצמי ואת היכולת שלי לנסות ולהשיג את הדברים שאני כמהה אליהם.
זו הסיבה שבנינו את החיים שלנו כך שהם יעשו בדיוק את ההיפך. בעלי קובי ואני מקדישים זמן לעצמנו. הרבה זמן. הילדים שלנו יודעים שאם אבא קורא ספר, זה הזמן שלו. ואם אמא מנגנת על גיטרה, אז היא צריכה את המרחב לעצמה.
הילדים ראו אותנו מגשימים את החלומות הכי כמוסים שלנו. כך, למשל, בטגנגה קולומביה קובי הצליח להשיג את רישיון הצלילה שלו. בבטאמבאנג קמבודיה הצלחתי לבלות 10 ימים שלמים בפגודה, במהלך טיפול בשתיקה.
הם ראו אותנו מרזים ונכנסים לכושר ויודעים בדיוק מהי שגרת הכושר והבריאות היומיומית שלנו. והם יכולים לבחור האם להצטרף אלינו או לעזוב אותנו לנפשנו. הצרכים שלנו והתשוקות שלנו כהורים הפכו להיות קדושים.
הסיבה לכך היא פשוטה. אנשים מרירים, עייפים, שלא מימשו את עצמם, נעשים הורים מרירים, עייפים ולא ממשים את עצמם. בניגוד לכך, אנשים אנרגטיים, מלאי תשוקה, מוארים ומסופקים הופכים להיות הורים אנרגטיים, מלאי תשוקה, מוארים ומסופקים.
קןבי ואני החלטנו לשים את האושר האישי שלנו בעדיפות גבוהה ולא כסתירה בהיותנו הורים. ראינו איך חיי המשפחה שלנו נראים ומתנהלים כשהקרבנו את עצמנו למען "חיי המשפחה" ואיך הם נראים ומתנהלים כשאנחנו באים לילדינו מאושרים, נמרצים ומלאי תשוקה.
היום אנחנו בוחרים באפשרות השנייה, והילדים שלנו יוצאים נשכרים מכך. אנחנו מתפללים שזה השיעור שלהם בחיים,
איך לאהוב את עצמך כשאתה אוהב אחרים.
5. אפשרו לעולם ללמד אתכם
השאלה הגדולה ביותר שאנשים ישאלו היא "איך אנחנו מלמדים את הילדים בדרכים?". כשאנחנו נמצאים במקום קבוע אנחנו מנהלים שיעורים קבועים חמש פעמים בשבוע, מדי בוקר. אנחנו מלמדים אותם אנגלית, עברית, מתמטיקה באופן קבוע וגם שירה, גאוגרפיה ונושאים מתחלפים שהילדים מעלים. קראנו לעומק את המיתולוגיה היוונית, ספרים על גיבורי התנ"ך וקלאסיקה ספרותית בקול רם.
ולמרות זאת, הילדים שלנו לא יעמדו בקריטריונים ובציפיות של משרד החינוך. רוב הסיכויים שהם יסבלו מבחינה אקדמית כשנחזור לישראל יום אחד, והם יצטרכו לשוב לספסלי הכיתה הסטנדרטית.
אבל הילדים שלנו למדו על החיים שיעורים שלעולם לא היו יכולים ללמוד באף כיתה. הם נחשפו למציאות הלא מצונזרת שהעניקה להם ידע, עומק מחשבתי וחוכמה, שלולא יצאו למסע לא היו זוכים להם.
הילדים שלנו ראו ילדים מכל העולם, עובדים ברחובות ובשדות וחיים בבתי מטים לנפול או אפילו תחת כיפת השמיים, ברחובות. הילדים שלנו ראו שיכורים או מסוממים נקלעים לתאונות שהותירו אותם נכים לכל החיים.
הילדים שלנו חלבו פרות, דגו אמנונים, פרזלו סוסים וחבצו גבינה בחווה בקוסטה ריקה. הם גלשו בגלים של פרו, טיפסו על עתיקות באמריקה הלטינית ובדרום מזרח אסיה, הם נסעו על משאית עמוסה לעייפה בקוקוסים כשהם יושבים ביניהם בדרך לכפר הבא.
הילדים שלנו עמדו ביראה בהלוויה מול ארון פתוח, הם חלצו את נעליהם וקדו מתוך כבוד לאנשים בפגודה הבודהיסטית שבה הטקס התקיים. הם הקשיבו מהופנטים לשירים עתיקים שחוברו על ידי מנהיגי שבטים קדומים.
אורזי, שיחק בתפקיד ישו כשהם הלכו לבית ספר אינדיאני/ספרדי בג'ונגלים של אקוודור. סולאי גילתה שהיא גאון בשחמט ודאגנו כי תקבל שיעורים פרטיים מהמאסטר כשהיינו בסיאם, בקמבודיה. דאניה גילתה את האושר בריקוד האש שלימדה אותה יוצרת סרטים אמריקנית שמצלמת סרט על המשפחה שלנו.
הילדים שלנו למדו מאיתנו מוסר וזכרונות אוהבים מארוחות בנות שעתיים במיטה, בלי הלחץ לעשות שום דבר, ואלו יחרטו בליבם לעולמים. הילדים שלנו למדו לראות את העולם בנסיעות הארוכות שלנו מסביב לעולם. הם נאבקו בשעמום ולמדו למלא את החלל עם הטבע, הדמיון שלהם או פשוט באמצעות קריאת ספר.
וכך, בעודי כותבת שורות אלה, השממיות שרות שיר ערש לשמש המדהימה שמאירה את שמי קמבודיה. אנחנו מתגעגעים לישראל, לאנשים, למשפחה, לחברים, לבישולים המדהימים של אמא של קובי. וכלום כאן לא מציין את בואה של השנה החדשה, כמו בארץ.
אבל יש לנו עוד כל כך הרבה עולם לגלות, וכל כך הרבה דברים בתוכנו שמבקשים לפרוץ החוצה. ישראל תחכה לנו, אני יודעת שהיא תחכה.
שנה טובה
גבי, קובי, דאניה, אורזי וסולאי קלף
לפנייה לכתב/ת 
