הפנים האמיתיות של אמנון לוי
"השאלות שלי מעצבנות, אבל אני אמשיך לחפש את נוסחת הראיון האחר גם אחרי רני רהב". לרגל סיום עונתה השלישית של "פנים אמיתיות", אמנון לוי מנסה להסביר לעצמו איך זה שהמבקרים מכסחים אותו, בזמן שהוא כל כך נהנה
ביום ראשון האחרון, שעה קלה אחרי ששודרה התוכנית האחרונה לעונה של "פנים אמיתיות", התרווחתי בכורסה בבית והתפניתי לסוג של סיכום ביני לבין עצמי - מה עבר עלי בעונה הזו, מה ניסיתי לעשות ומה יצא. ברקע עמדה סערת הראיון שערכתי שבוע קודם עם רני רהב. הרבה מאד מילים נשפכו על הראיון הזה. קראתי את כולם, הופתעתי מרובם. מישהו כתב שניסיתי לעשות בו לינץ', אחר כתב שמדובר במופע שטנה. שלישי ראה בעיניים שלי כמה אני שונא את אותו, רביעי אמר שבאתי עם שאלות מוכנות והן נגמרו לי אז איבדתי את חוט המחשבה ולכן נכנסתי בו. עוד נטען כי רני רהב ניצח אותי. מה ניצח? הביס ממש. קראתי הכל, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
מי שהופתע כמוני מהביקורות, היה רני רהב עצמו, שהתקשר אלי מזועזע מספר פעמים ביום שאחרי הראיון, לא מבין מה המבקרים כתבו שם. שנאה? שטנה? לינץ'? אלוהים, איפה היה הראש שלכם כותבים יקרים בשעה שצפיתם בראיון הזה? הרי כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות שיש שם חיבה ביני לבין רני רהב, ואפילו, למה להכחיש? הערכה מסוימת שלי אליו.
צפו: הפרומו לראיון שנערך עם רני רהב
חודש לפני הראיון עם רני רהב, ערכתי ראיון דומה עם דניאלה וייס. גם שם היא ואני הפכנו את המרקע לשדה קרב של דעות ועקרונות. הורדנו את הכפפות, וחבטנו אחד בשני. האמת? נהניתי. אחרי הראיון כתבו שמדובר היה במופע שנאה, שבגלל שהיא ימנית אני מכסח אותה. דניאלה וייס קראה את הדברים התקשרה אלי ואמרה לי שהיא רוצה שאני אדע, שמתוך הקרב הזה בינינו עלתה דמותה בצורה שאף אחד מחבריה המראיינים בימין לא הצליח לשרטט. "היית נאמן לדמות שלי", אמרה, "ואני מודה לך". שמחתי. כי זה בדיוק מה שהתכוונתי.
ניסיתי להבין איך זה שהחוויה האישית שלי ושל המרואיינים בשני המקרים, כל כך שונה ממה שחלק מהמבקרים ראו. החלטתי לנסות ולהסביר את עצמי, למרות שאני מודע לכך שהסיכוי להיות מובן קטן עד כדי גיחוך. ובכל זאת. בשביל עצמי אם לא בשבילם.
נדמה לי שהראיון המסורתי פשט את הרגל. הוא משעמם וברוב המקרים אין בו כלום. כי מה מחפשים שם? כותרת? כמה ראיונות עם כותרת משמעותית ראיתם בשנה האחרונה? וכמה ראיונות בכלל ראיתם? אחד למאה, זה היחס בערך? במקרה הטוב. ואם לא כותרת אז מה? מידע מעמיק יותר? אולי, אבל בשביל מידע לא מוכרחים ראיון דווקא. ידיעה או מאמר יעילים יותר. אז מה בכלל רוצים להשיג בראיון? למה הסגנון הזה של שאלות ותשובות?
הראיון המסורתי התקשש בטרם עת. הוא משעמם ולא רלוונטי. נשארו רלוונטיים וחשובים ראיונות קצרים של תוכניות החדשות, וראיונות עומק של חיבוטי נפש, שיחת נפש, שיחה אישית וכדומה. לא כוס התה שלי, אני מודה, אבל לגיטימי.
כשהתחלנו את "פנים אמיתיות" חיפשנו ראיון מסוג אחר. ראיון שיביא את המרואיין מזוית אחרת. ראיון שיהיה בו פאן ומידע, אבל בעיקר שאישיותו של האדם תצא. שנראה אותו כועס ושמח, נוזף ונבוך, עצוב וחומל, שיצא הבן אדם - זה מה שרצינו. אבל איך עושים את זה? לא פשוט להגדיר, ועוד פחות פשוט להסביר.
באתי לראיון עם רני רהב אחרי שיחה מוקדמת איתו. רני הוא איש מעניין גם במה שהוא מייצג וגם באישיות שלו. הוא אחר, והשוני שלו גורם לעיתים לעוינות ואפילו סלידה כלפיו. חשבתי שדווקא טון תקיף בראיון יוציא את רני בשיאו. ידעתי שהוא יודע להתווכח, שהוא מלא להט ומלא תשוקה בפולמוס, וכל זה ייצא החוצה, כפי שאכן קרה. מי שראה אותו בתוכנית, יכול היה להבין למה שועי הארץ רוצים את המתאבד השיעי הזה לצידם. למה הם בוחרים דווקא בו.
תחת חיצי הביקורת
השאלות שלי היו מעצבנות. מודה. הן נועדו להיות כאלה. כשאני שואל אותו כמה כסף יש לך, אני לא חולם שיענה לי. אני כן רוצה לראות איך יגיב. מה זה יוציא ממנו. וזה הוציא ממנו רפליקות משובחות. זה הוציא ממנו מופע מקסים שגרם לצופים לחבב אותו. בקיצור, יצא רני רהב אחר.
ברור שבראיון מהסוג הזה, אישי ואנושי, אני המראיין עומד גם לביקורת. מותר לו ללעוג לחולצה שלי, מותר לו לברר כמה כסף יש לי. אני לא יכול לשבור את חוקי הראיון המסורתי ביחס למרואיין ולהישאר מוגן. גם אני חשוף. זה אומר שלא רק שאני מניח לו לתקוף אותי, ולא מתחסד על ידי האמירה, "הראיון הוא עליך, לא עלי", אלא שבחדר העריכה אני לא מתקן "פאלטות" שלי. אני לא משתמש בכוח המספריים שלי בחדר העריכה כדי להוציא אותי טוב ואותו רע. אחרי השידור אמר לי רני רהב שהוא נדהם מדברים שהשארתי ושהוציאו אותי רע. הוא היה בטוח שאתקן בחוכמת חדר המדרגות את המבוכות שלי.
כבר עונה שלישית שאני מראיין כך. האמת? אני מאד נהנה. הרייטינג טוב, התגובות ברחוב מעולות, ומה שמשמח במיוחד הוא שאנשי המקצוע הטובים והנחשבים ביותר מתוך תעשיית הטלוויזיה, אוהבים ומעריכים. עיתונאים בכירים ומראיינים גדולים מהשורה הראשונה, ושאין לי שום קשר חברי איתם, טורחים להתקשר ולהביע דעה חיובית. לסמן שהם ראו שיש פה משהו חדש, ושהם חושבים שהוא נחוץ. שהוא במקום.
אבל יש אנשי מקצוע ויש מבקרים, ואלו, בחלקם לפחות (אף פעם אסור להכליל) יושבים על הגדר ומצקצקים. כמו נטורי קרתא של העיתונות, הם לא מבינים מה הם רואים, והאמת, גם לא רוצים להבין. מבחינתם יש נוסחה ואסור לחרוג ממנה. ואם אתה חורג מיד אתה צהוב, או נמוך, או פולשני, או השד יודע מה. וזה מפליא אותי, אני מודה, כי רובם של המבקרים האלו, כך אני למד, הם אנשים צעירים ממני בשנים רבות, וכבר מין שמרנות שכזו, זעפנות ועיקום אף של סבתות טרחניות. אני שומע אותם ממש ממלמלים תוך כדי צפייה, לא יאה אמנון, ככה לא יאה. בוש לך.
אבל מה שלא יאה להם טוב לי, מעניין אותי. אני מחזיק מעמד 21 שנה בטלוויזיה בגלל שאני מחפש כל הזמן את השינוי. מחפש את האתגר. רוצה ללמוד. בעונה הבאה אני אמשיך לחפש את נוסחת הראיון האחר. אשבור את הראש איך להביא למרקע שאלות אחרות, כיוונים אחרים בשיחה, ראיה שונה של הדברים. כי הפחד הכי גדול שלי כאיש טלוויזיה הוא לא מהמבקרים ואפילו לא מהרייטינג. רק השעמום מפחיד אותי.
לפנייה לכתב/ת 
