"נשר הברזל": טייסינו הפציצו את הקופות
לא "ואלס עם באשיר", לא "מחץ הדלתא": ההפקה הישראלית בעלת הכנסות השיא בארצות הברית היתה דווקא "נשר הברזל" - סרט אקשן מופרך על תיכוניסט שגונב מטוס ויוצא למבצע הצלה נועז בעורף האויב. בתפקידים הראשיים: ג'ייסון גדריק, לו גוסט ג'וניור - וטייסי חיל האוויר הישראלי, שגויסו גם הם למשימה
היו ימים שבהם שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית היה פורה והוגן. היו ימים שבהם מבצעים צבאיים היו מבצעים צבאיים, וגיחות הפצצה במזרח התיכון היו גיחות הפצצה - מהירות, חשאיות ויעילות. כאלה שמשאירות את אויבינו בני הבליעל פעורי פה וחסרי אונים. אחח... היו אלו ימים יפים, אי שם בשנות ה-80. נכון, האמריקנים טירפדו לנו את פרויקט הלביא, אבל תגמלו אותנו בגדול עם "נשר הברזל" - קו-פרודוקציית אקשן שהמריאה להצלחה קופתית חסרת תקדים.
הטריילר של "נשר הברזל"
על פי נתוני מכירות הכרטיסים לאורך השנים בבתי הקולנוע בארצות הברית, "נשר הברזל" שיצא לאקרנים בינואר 1986 הוא ההפקה הישראלית המצליחה ביותר בכל הזמנים. הסרט בבימויו של סידני ג'יי. פיורי הקנדי ("תיק איפקרס", "סופרמן 4"), ובכיכובם של ג'ייסון גדריק הצעיר ולו גוסט ג'וניור, גרף 24.1 מיליון דולר - מתוכם 6.1 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו, שבו הוביל את טבלת שוברי הקופות. מה שאומר שהוא מוביל בהפרש ניכר על "מחץ הדלתא" של מנחם גולן עם צ'אק נוריס (17.7 מיליון דולר), "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן (2.3 מיליון) ו"ביקור התזמורת" (3 מיליון דולר).
אבל מה בדיוק ישראלי בסרט שבויים על ידי קנדי והופק על ידי חברת TriStar האמריקנית? ובכן, מתברר שלצד גדריק, גוסט ג'וניור ושורה ארוכה של שחקנים אמריקנים נוספים - מוזכרים שמותיהם של יוסף שילוח, אורי גבריאל, ארנון צדוק, דוד מנחם ואיציק סיידוף (שמטבע הדברים, גילמו נבלים ערבים). אבל לא הם אלו שזיכו את הפקת הענק הזאת כ"ישראלית": היו אלה המשתתפים החשאיים - טייסי חיל האוויר של צה"ל ומטוסי ה-F16 שלו - שצבעו את הסרט בכחול-לבן.
דיוויד סושה ואורי גבריאל כשובים האכזריים ב"נשר הברזל"
התסריט של "נשר הברזל" נכתב על ידי פיורי ושותפו קווין אלדרס, בהשראת מתקפת טייסי צבא ארצות הברית במפרץ סידרה שבלוב ב-1981. העלילה נסובה סביב תיכוניסט שובב בשם דאג מאסטרס (גדריק), בן למפקד טייסת (טים תומרסון), ששואף להתקבל לקורס טייס כנגד כל הסיכויים. לצד ציונים נמוכים, יש לו לא מעט בעיות חברתיות, ופושטקים מתנכלים לו. אבל כל זה מתגמד כשהוא נוכח לדעת שמטוסו של אביו יורט ושהוא נשבה בבילייה - דיקטטורה מזרח תיכונית דמיונית.
בבילייה - מקבילה קדומה ולא מצחיקה לרפובליקת וואדייה של "הדיקטטור" - שולט עריץ חסר חוש הומור בשם אקיר נאקש (דיוויד סושה), שמתכוון להוציא להורג את האב. למרות שמדובר בימי רונלד רייגן העליזים ולא אלו הנוכחיים של ברק אובמה, הממשל האמריקני שם מבטחו במשא ומתן ונמנע מפעולה צבאית. מיואש מהפאסיביות של המפקדים, מאסטרס הצעיר לוקח יוזמה ומארגן מבצע הצלה משלו. בסיוע טייס קרב ותיק (גוסט ג'וניור) הוא "שואל" מטוס F-16 ויוצא למשימת חילוץ עצמאית.
עם תסריט מופרך שכזה על גיבור בן 18 שיוצא לגיחת הפצצה מורכבת במזרח התיכון כשהוא טס על מטוס F-16 גנוב (תוך שהוא עובר הליך מסובך של תדלוק אווירי בדרך), אין פלא שהאולפנים הגדולים חששו לקחת חלק בפרויקט שכונה תחילה "Junior Eagle". בנוסף לכך, סצינות קרבות האוויר, שהיו למחוללות האקשן העיקריות בסרט, הן עסק לא זול בכלל. מטוסי קרב, דלק, טייסים ותאונות פוטנציאליות הם פתח לאסון תקציבי.
מי שכן נדלק על התסריט ודחף אותו קדימה הוא ג'ו ווייזן, מראשי פוקס. ביחד עם המפיק רון סמואלס גייס כ-18 מיליון דולר לפרויקט, מה שאיפשר לו לצאת לדרך בהובלת הבמאי פיורי. מה שהקשה בשלב זה על ההמראה של "נשר הברזל" היה חוסר שיתוף פעולה מצד חיל האוויר האמריקני. בחיפוש אחר פיתרונות אפשריים, עלה הרעיון לפנות לצה"ל ולגייס את מטוסיו וטייסיו לטובת ההפקה.
"ידענו שאין טעם לפנות לחיל האוויר האמריקני, כי יש להם מדיניות ארוכת שנים שלא לשתף פעולה עם סרטים שנוגעים לגניבת מטוס. הם מאוד רגישים בנוגע לזה, כנראה כי הם יודעים כמה קל לעשות זאת", הסביר פיורי בזמנו. בחיל האוויר הישראלי לעומת זאת לא התרגשו מהעלילה, והסכימו להצעת המפיקים כל עוד ההוצאות כולן ימומנו מתקציב הסרט.
בצהריים מככבים בסרט, בלילה יוצאים ללבנון
כך החל מבצע הצילומים של קטעי הקרבות האוויריים שנערכו בנגב, בהשתתפות טייסים מחייל האוויר הישראלי ביחד עם טייסים אמריקנים מקצועיים ששירותיהם נשכרו על ידי הפקת הסרט. ג'ים גאווין, שהיה אחראי על עיצוב סצינות בסרט "רעם כחול", הגיע ארצה ככוריאוגרף הקרבות האוויריים ב"נשר הברזל". איתו הגיע ארצה הקולונול במיל' לארי פאוול, שפיקח מקרוב על הנעשה בשמי ישראל וגם על הקרקע, בבסיסי חיל האוויר.
"כיוון שהצבא האמריקני לא איפשר לנו לעשות שימוש במטוסי ה-F-16 שלו, המפיקים חתמו על חוזה מול הצבא הישראלי, שלא היתה לו בעיה לספק את המטוסים", נזכר פאוול, היום בן 89, בראיון ל-ynet. "חיל האוויר של ישראל סיפק לנו כשישה-שמונה מטוסי F-16 מדי יום, ובערך אותה כמות של מטוסי 'כפיר', שגילמו את מטוסי האויב. הוא גם סיפק לנו את הטייסים".
ג'ייסון גדריק, לו גוסט ג'וניור, טייסינו המופלאים ונופי ארצנו
פאוול שימש כאחראי מטעם ההפקה על תדרוך הטייסים הישראלים והכנתם לצילומים האוויריים, שכללו בין השאר שימוש במסוקים ואף במטוסי סילון חמושים במצלמות. במהלך הצילומים שארכו כשישה שבועות, עברו אנשי הצוות בין בסיסי חיל האוויר ברחבי ישראל, ובעיקר בדרום. רוב הזמן השתכנו במלון בטאבה, כך שבכל בוקר חצו את הגבול בדרכם לבסיס עובדה שבנגב, ומשם חזרו חזרה למלון בלילה. "בכל פעם שעברנו את הגבול היו שישה טנקים שכיוונו לעברנו את תותחיהם", הוא נזכר.
שגרת יום הצילומים היתה אף מוזרה יותר על הסט, בו התערבבו מכונאים וטייסים של חיל האוויר עם אנשי הצוות ההפקה. "אנחנו לא נגענו בכלל במטוסים - זה הכל היה עבודה של אנשי התחזוקה בבסיסים", מספר פאוול. "הם היו מכינים את המטוסים לטיסה, וזה כלל גם החלפה של הסמלים על הכנפיים. לפני תחילת הצילומים הם הדביקו את הסמל האמריקני על כנפי ה-F-16 במקום זה הישראלי. וכך גם במקרה של הכפירים, בו טשטשו את הסמל הישראלי".
עם תום יום הצילום, אנשי הצוות הטכני היו מסירים את האיפור מהמטוסים ומכינים אותם לפעילות מבצעית - מה שלפעמים יצר סיטואציות לא שגרתיות. "כששהינו לצורך הצילומים בבסיס רמת דוד, הודיעו לנו שהמטוסים יעמדו לרשותינו בכל יום עד שתיים בצהריים", אומר פאוול ומספק הסבר ליום הצילומים המקוצר: "מתברר שאותם מטוסים ששימשו אותנו בסרט, יצאו בכל לילה לתקיפה בלבנון, ולכן היינו צריכים לשחרר אותם לפעילות מבצעית. למחרת בבוקר, הם עמדו שוב לרשותנו".
פאוול הגיע לתעשיית הסרטים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, אז שירת בחיל האוויר האמריקני כטייס קרב. הוא הוצב בבריטניה ואחרי 68 גיחות מבצעיות מעל אירופה, שבמהלכן הספיק להפיל שבעה מטוסים גרמניים, הוא יורט מעל אדמת גרמניה בינואר 1945. אחרי שהצליח להסתתר מהנאצים במשך יומיים, נלכד ונשבה עד לשחרורו על ידי גייסותיו של הגנרל פאטון, ארבעה חודשים לאחר מכן. ב-1948 שחזר כמה מהחוויות שלו משדה הקרב האווירי כטייס בשירות הסרט "Fighter Squadron" בכיכובו של בוב סטאק ("1941", "טיסה נעימה").
במהלך שלושים שנות פעילותו הקולנועית, תרם מניסיונו כבמאי תעופתי לעשרות סרטים - ביניהם "נער המעלית" של ג'רי לואיס (1960), "מחפש צרות" עם קלינט איסטווד (1978), "הצוות המובחר" של פיליפ קאופמן (1983) ו"בובה על חוט" עם מל גיבסון (1990). הוא אף הופיע כשחקן בתפקיד קטן במותחן הטלוויזיה מ-1993 בשם "Voyage". כיום הוא נכלל כחבר של כבוד בארגון שבויי המלחמה האמריקנים, ומכהן כנשיא הסניף בסן פרננדו ואלי בקליפורניה.
"ישראל - מגרש הגרוטאות העתיק ביותר בעולם"
גם היום, ממרום שנותיו, הוא מסתכל אחורה על החוויה הישראלית בערגה. "למדתי לאהוב את ישראל, זהו מגרש הגרוטאות העתיק ביותר בעולם - קצת כמו קליפורניה. הרגשתי בבית", הוא מתבדח, ונזכר בבילויים הליליים באילת שנמשכו בכל יום עד אמצע הלילה - שעות ספורות לפני שנדרשו להתחיל עוד יום צילומים.
זו היתה שגרת הבילויים, ומה עם שגרת העבודה? מסתבר שזו היתה די מורכבת. חיל האוויר לא הקצה להפקה צוות קבוע של טייסים, ואלו נאלצו לקלוט טייסים חדשים בכל יום - רובם מילואימניקים - ולתדרך אותם בנוגע לצפוי ביום הצילומים. למזלו, הוא גילה כי הטייסים הישראלים היו מוכנים לשתף פעולה באופן מלא, וגם שמרו על משמעת קפדנית.
"בכל סוף יום צילומים, היינו יוצרים קשר עם חדר המבצעים של הבסיס ומדווחים להם על הצרכים שלנו ליום הצילומים הבא - כמה מטוסים וכמה טייסים אנחנו צריכים. ואז בבוקר היינו מרכזים את הטייסים שהגיעו ועורכים להם תדרוך", הוא מסביר. "כיוון שהצילומים היו די מורכבים וכללו הרבה מטוסים, התדרוך היה חייב להיות מדויק, וזה נראה לפעמים כמו מבצע צבאי. להעלות שמונה מטוסים לאוויר באותו הזמן, כשלצידם המטוס המצלם - זה דורש תכנון מוקדם".
זה נשמע כמעט מסוכן.
"זה לא היה מסוכן, כי לא השארנו מקום למצבים מסוכנים. כל מהלך בקרב היה מתוכנן מראש. אנחנו הבהרנו לטייסים שהם חייבים לפעול בהתאם להוראות האלו, והם שיתפו פעולה באופן מלא. הם עשו בדיוק מה שרצינו, וברגע שהם הבינו מה אנחנו רוצים מהם, הכל התנהל בהתאם לתוכנית. אני יכול להעיד שלדעתי הטייסים הישראלים הם הכי טובים בעולם".
זה ש"הטייסים הישראלים הם הכי טובים בעולם" זו הנחה מקובלת וידועה, אבל מה שלא ידענו זה שהם גם די ממושמעים. "הם מאוד התרגשו מכך שהם מעורבים בצילומי סרט הוליוודי, ואף רבו ביניהם על האפשרות להשתתף בו", מספר פאוול. "אבל הם לא ניסו לגנוב את ההצגה. נהוג לחשוב על טייסי קרב כאנשים בעלי בטחון עצמי מופרז, נתקלתי בכאלה בעבר. אבל הישראלים היו ממושמעים. לא היו בעיות איתם. הם ידעו שכל חריגה עולה המון כסף להפקה".
גם בלי חריגות ותאונות, צילומי "נשר הברזל" עלו המון כסף, וההישגים בקופות לא היו מרשימים עד כדי כך ביחס בתקציב הנדיב. עם זאת, 11 מיליון דולר נוספים שהניב הסרט לאחר הפצתו בספריות הווידאו בארצות הברית, סללו את הדרך לסרט המשך. וכך שנה לאחר מכן נוצר גם "נשר הברזל 2", שצולם גם הוא בישראל (בהשתתפות מארק איווניר, שרון הכהן, אורי גבריאל ועזריה רפפורט), וגרף כעשרה מיליון דולר.
גוסט ג'וניור, שזכה למעמד של סלבריטי על בישראל, בה הרבה לבקר גם בחופשות פרטיות, הוביל בשנות ה-90 שני סרטים נוספים וכושלים בסדרה, אלא שהפעם הקשר הישראלי ניתק. כך גם הקשר עם גדריק, למרות שדמותו כגיבור צעיר (מדי) עמדה במוקד הביקורות הלא מחמיאות על "נשר הברזל".
גדריק כדאג מאסטרס הצעיר בסימולטור טיסה. לטוס זה כמו משחק מחשב
הבמאי פיורי התייחס לביקורת על הסרט עם צאתו: "הם כתבו שאדם צעיר לעולם לא יוכל להיכנס לאחד מהמטוסים הללו ולהטיס אותו, אבל כפי שגילינו,
בישראל גיל 18 נחשב לגיל האידיאלי להטיס את המטוסים הללו. זה הגיל בו הרפלקסים שלך בשיאם".
היום, כשפאוול שומע את הדברים הללו, הוא צוחק. "זה סרט נהדר כסרט ילדים - למרות שאינו מציאותי. אבל בכל מה שנוגע לסצינות הקרב האוויריות, הן נראות כפי שהן באמת. צילמנו אותן כך וערכנו בהתאם. הטייסים הישראלים התבקשו לבצע תמרונים שונים ולא פשוטים, אבל הם ביצעו בדיוק מה שביקשנו. וזה נראה אמיתי".
