אורה אחימאיר: "הגיבורים לא עוזבים אותי"
מהזמנה לחתונה שהתגלתה על פיסת קרטון מצהיבה, יצאה הסופרת אורה אחימאיר למסע אחורה בזמן. ברומן "כלה" היא מתארת את הסיפור המשפחתי המטלטל שנחשף מולה, ובו הגיבורה היא אמה, אישה ייחודית ממשפחה חסידית מצפת
דמיינו לכם את צפת של תחילת המאה הקודמת. משפחות חסידיות דרות בבתי אבן כבדי משקל, ירקות ופירות בסלים גדולים נמכרים בשוק, רוח קרירה נושבת בין הסמטאות ועצי זית עומדים במלוא קשישותם. ההיסטוריה של העיר, שיכולה להכיל ומכילה ספרים רבים, כוללת חיים חסידיים מפותחים, פרעות בין יהודים לערבים, מבני בתי כנסת עתיקים, חקלאות ובנייה, רעידות אדמה, תככים ואהבות. אותה היסטוריה היא גם הרקע הראשוני לרומן "כלה", אשר גיבורתו היא נערה צעירה ויפת עיניים, שכבולה לעיר בה התמקמה משפחתה המכובדת והגדולה, אך חולמת על בגדים יפים, בית משלה במקום אחר ועל אהבה גדולה מהחיים.
בספרה הראשון והכובש "כלה", יצאה אורה אחימאיר (71) למסע בעקבות פיסת קרטון שהצהיבה כבר מזמן, שהתגלתה לה לגמרי במקרה, ממש כמו שמתגלים סיפורי האהבה הגדולים באמת. "לפני חמש שנים התגלתה לי פיסת נייר: ההזמנה לחתונתה הראשונה של אמי, ועליה כיתוב בכתב יד כי הבעל נרצח ארבעה ימים לאחר החתונה. הסתכלתי על הנייר הזה כמו על כתב חידה שממנו אפשר לפרום את הסודות. כל גילוי הוביל לגילוי אחר, עד שנפרשה יריעה שלמה ויכולתי לספר את תולדותיה של אמי בימי חייה הקצרים. היא היתה אישה יפה ואמיצה".
אמה חיה קירשנבוים גדלה בצפת, ונישאה לאהובי לבה דוד, שוטר בריטי יוצא העיירה אויהל שבהונגריה, למרות התנגדותה של משפחתה החסידית. ימים ספורים לאחר החתונה הוא נרצח על ידי ערבים, והותיר את אשתו הטרייה מאוהבת ועצובה למשך שנים. בהמשך נישאה מחדש (לאביה של אחימאיר) ילדה לו שלושה ילדים, והלכה לעולמה בדמי ימיה בגיל 31, ממחלת לב שאז היתה מיסתורית וחשוכת מרפא.
האישה שתמיד ידעה להגיד את הדבר הנכון, והרשימה והפליאה את כל הפוגש בה, היתה אישה בעלת ידי זהב שידעו לתפור, לרקום ולסרוג יצירות מופת מבדים, בעלת חוש הומור, אך גם נטייה לעצב נוגה. אישה שגורלה היה טרגי ואכזר, כמו שקורה לגיבורות ברומנים הגדולים ביותר, וגם בחיים עצמם. כדי לתור אחרי אותה אישה ייחודית, יצאה אחימאיר למסע ששאב את חייה, גרם לה להקדים את זמן הפרישה שלה מעבודה הוותיקה כמנהלת ומייסדת מכון "ירושלים לחקר ישראל", והפגיש אותה עם אנשים רבים, בחוג משפחתה ומחוצה לה, וכן עם מסמכי ארכיון נדירים.
המסע האינטנסיבי החזיר אותה לצפת, אך גם לירושלים של ימי המנד"ט בה גרו הוריה ובה נולדה, ואפילו רחוק יותר, עד לפולין ולהונגריה, מקום מוצאה של הוריה. אך בניגוד לסיפורים משפחתיים שמתפרסמים לרוב, הסוקרים את עץ שורשיה של משפחה שכבר אינה, מספרה של אחימאיר עולה כתיבה מיומנת ומדויקת, וסיפור איתן שהיה מספק גם רומן בדוי לחלוטין. "עד עכשיו אני חושבת מעיניהם של הגיבורים", היא מספרת, "אמנם הספר כבר נכתב ופורסם, אבל הם עוד לא עזבו אותי".
מאירוסין לכיליון
חייה של חיה קירשנבוים מתנהלים לצד סיפורי הקמת היישוב, תפיסת עולם ציונית והתיישבות בגליל הדי-בתולי - לצד קרבות אישיים בתוך המשפחה, יחסי קנאה, אהבה וזעם. כבר בתחילת הצגתו של סיפור המשפחתי-ההיסטורי, מצטיירת דמותה של מי שתהיה אמה, כנערה חתרנית ומיוחדת. כזאת שהקדימה את זמנה.
כמה הסתמכת על התחקיר והמסמכים, וכמה על יד הדמיון?
"פרשתי לפני שנתיים כיוון שהספר הזה בער בעצמותיי, ובאמת בפנקס הרשימות שלי שליווה את המסעות בין ארכיונים ובין מדינות בעולם, היו אינספור פרטים, עדויות, ותתי-סיפורים שנשזרים זה בזה. אבל במקום שאין עדויות ומסמכים, צריך להיכנס ללב ולהמציא. את אמי הכרתי כילדה, וראיתי בה מה שילדה רואה. על סיפור האהבה הגדול שלהם, שהיה אסור וסודי בתחילתו, שמעתי מאנשים מסביב. ישנה סצנה בספר, לדוגמא, שמתארת איך היא וארוסה הולכים כנגד רצון החברה, עם חליפות ירוקות זהות, במעלה ומורד הרחוב הראשי בצפת. אישה צפתית שנפגשתי איתה, זכרה את הליכת המרי הזאת. רגעים אחרים באהבתם, או באיסור של משפחתה החסידית של אמי לגבי השידוך המוזר הזה, הייתי צריכה להשלים מלבי".
הרומן מנווט את הקורא בין חייה של חיה - האישה הצעירה בצפת, שגדלה ומתאהבת, ואז מאבדת את אהובה - לבין חייה החדשים בירושלים בחברת בעלה השני שהכיל את אופייה הייחודי ואת העצב ששכן בה על דרך קבע. "זה ספר שיש בו כמה סיפורים", מסבירה אחימאיר. "הסיפור של אמי, הסיפור של ילדיה היתומים ומה קורה להם לאחר שמתה, הסיפור של אבי שהיה אדם מאוד מיוחד, ובזכותו החיים שלנו היו טובים למרות הקשיים. גם סיפורם של סביי החסידים התגלה לי תוך כדי הכתיבה. סבי, משה יידע-קירשנבוים, כך הסתבר, היה איש דתי מוערך מאוד ואחד ממנהיגי הקהילה בצפת, ותוך כדי התהליך מצאתי את עגנון כותב עליו ברומן 'תמול לשום'. הספר מתאר סיפור אישי, אבל גם סיפורים חשובים ולא מדוברים על ההתיישבות הציונית במחניים לדוגמה. זה סיפור זניח בתולדות הגליל, אבל הוא חשוב בתולדות היהדות".
איך הגיעה הכתיבה לחייך?
"תמיד היתה בי משאלת כתיבה ויצירה. בשנותי כמנהלת מכון מחקר אקדמאי, ערכתי ספרים מדעיים, וסמי-מדעיים, וידעתי שאני רוצה לכתוב משהו שהוא מעבר לצמצום ולדיוק הזה. רציתי לכתוב משהו שפורץ מתוך הרגש. הגרסה הראשונה של הספר היתה דוקומנטרית וכרונולוגית. נתתי אותו לקריאה לחיים באר, שהוא סופר וגם ידיד טוב שאני סומכת על דעתו. הוא אמר לי להניח את הטקסט הזה בצד, ולהתחיל לכתוב משהו חדש. 'תכניסי את עצמך פנימה, בקולך'. אחרי שהוא אמר את זה, הייתי אבלה. חשבתי איך בעצם הולכים מכאן. אבל זאת היתה העצה הכי טובה שקיבלתי מימי".
על מה הספר מדבר מבחינתך?
"המסרים בו חבויים, אבל טוענים שגם אם אתה חווה אבדן קשה, ואני מתארת את האבדן ואת הטעויות של האנשים שהיו קשורים בו בסיפור, אתה עדיין יכול להיבנות כאדם שהחיים שלו טובים. אולי המסר הוא שדי בכמה רגעים קטנים של חסד, כדי להזין אותך להמשך. אני מתארת את מערכת היחסים הבעייתית שלי עם אמי, שבגלל מותה המוקדם לא היה ניתן לעשות לה תיקון בחייה. הפער הזה בעצם מזין את הגעגועים אליה, ואת הרצון לדעת מי היא היתה".
אולי יותר קל לכתוב כזה ספר, דווקא כאשר הדמויות כבר אינן בחיים.
"אין ספק שהגיל המבוגר והעובדה שכל הנפשות לא נמצאות, מעניק לי מידה גדולה של חופש. אבל בטוח יש צאצאים של אנשים שאני כותבת עליהם, שאולי מתרגזים ממה שכתוב. אני מתארת את משפחתה של אמי ואת יחסיה עם עשרת אחיה כמשפחה של מדון, של אי-פירגון שנובע מעוני. היא היתה יפה, יצירתית ומושכת, בבית שלא היה בו שפע מעולם, וגם התנתקה ממשפחתה בעידודו של אבי. יש לי עשרות בני דודים שאני לא מכירה. חלק מועט מהם, פגשתי בעקבות הכתיבה.
"הם סיפרו לי על איך אמי ודוד התגנבו לבית אחותה בראש פינה כדי להיות יחד. אחת מבני הדודות מצאה את תמונת האירוסין שלהם בעליית גג בבית הוריה, וזאת בעצם התמונה היחידה שיש ברשותנו של דוד. כך נמצאה גם עוד תמונה של אמי בבית משפחתו בהונגריה, אליה נסעה עם אביה במסע ממושך ערב מלחמת העולם השנייה, רק כדי לעבור טקס חליצה כדי שתוכל להתחתן מחדש. מכל הפיסות האלו, נולד הספר".
נשמע שהכתיבה היתה עבורך חוויה די רוחנית.
"כשנסעתי בדרכי פולין והונגריה, כל הזמן חשבתי איך ראתה את זה נערה בת 18 מצפת שמעולם לא עזבה את גבולות הארץ. היא בטח לא ראתה אז את תל אביב וירושלים. מה נערה צפתית חשבה על הנופים האלו והמקומות האלו? החוויה הזאת לא נוטשת אותי בקלות".
איך בחרת את שם הספר?
"בתחילה בחרתי את השם 'מסע צפת'. אבל לא הייתי שמחה איתו, והרבה אמרו לי שהוא מאוד משמים. ואז דיברתי עם חיים (באר) והוא ייעץ לי לבחור שם שמורכב ממילה אחת, שידבר על לב הטרגדיה. הוא אמר 'כלה', שזה גם 'כיליון'. בתוך השם מסתתרות משמעויות נוספות שכל כך מתאימות לסיפור, הכיליון של האהבה והאושר".
עלילת הרומן עוקבת גם אחרי מחלתה של האם, ואישפוזה במשך שלוש שנים בבית חולים שערי צדק שבירושלים, בה טיפל הרופא וואלך, שהיה נחשב אז לאדם 'גדול מהחיים', וכן בפרידת משפחתה הגרעינית ממנה, ובמערכת היחסים של הדוברת עם אביה, לאחר מות אמה.
ספרי על רגע מעניין בתחקיר שבצעת לספר.
"כל נושא סיפור שערי צדק נותר בלתי פתור. מדוע אישפזו את אמי לשלוש שנים ונתנו לה טיפול כה מסור? הרופא שטיפל בה, וואלך, היה נחשב אז לקיסר ירושלים. הוא היה איש נטורי קרתא, ואולי הרקע החסידי שלה דיבר אליו, אבל הטיפול שקיבלה יחסית לתקופה הוא אינו מובן מאליו.
"עוד דבר שמרתק אותי, שברגע שגמרתי לכתוב את הספר, התחילו לזרום אלי סיפורים נוספים. גיליתי על מינויו של סבי על ידי הבריטים ל'מוכתר הר כנען'. למנהיג. פתאום אתה תוהה מה פתאום הוא ממונה למנהיג שכונה ערבית, יש מאחורי זה סיפור, שראוי לספר אותו, אבל הספר כבר כתוב. ואיפה התגלה כתב המינוי של סבא שלי? בעבודת שורשים שכתבה ילדה בת 12".
מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?
"אני כותבת במרפסת סגורה ירושלמית, שגודלה מטר וחצי.
תמונותיהם של הגיבורים תלויות מעל למחשב שלי, ושוחחתי איתם, והשמעתי לעצמי שירים ביידיש, בזמן הכתיבה כדי להתחבר לאווירה, ושם נוח לי ונעים לי".
מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?
הייתי מאוד מאושרת אם עמוס עוז היה מביע דעה, מפני שהספר שלו 'סיפור על אהבה וחושך', נוגע בתקופה ובסביבה של הסיפור שלי. אבל הסופר שהכי הייתי רוצה שיקרא בספר, הוא יהושע בר יוסף שכתב את 'עיר קסומה'. זה רומן אדיר, והוא מתרחש במלחמת העולם הראשונה, ומסתיים בסמטת אביז' בצפת, ואני מתחילה את הסיפור שלי בדיוק מהנקודה הזאת בזמן".
