מיומנו של גנן מובטל

ב-1 בספטמבר הפכתי מובטל לראשונה בחיי. כאדם צעיר ובריא שרגיל לקום בבוקר לעבודה, מיד נתקפתי בהלה. בשנים האחרונות עבדתי כגנן (ילדים, לא עצים). את השנה ביליתי במקום מקסים וייחודי המעודד חדשנות, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. הייתי גנן טרום חובה בגן הנמצא בבית ספר סביבתי וקהילתי. בית ספר עם צוות מורים וגננים יוצא דופן, שבו באמת רואים כל ילד.

לצערי הרב, בשל שינויים שנגעו בעיקר לענייני שכר, עלו חילוקי דעות ביני לבין המערכת. לאחר ניסיונות רבים להגיע לעמק השווה, ברגעים האחרונים של חופשת הקיץ, הבנו שדרכינו נפרדות. תזמון הפרידה וכן העובדה שלא הייתי שלם איתה, גרמו לכך שהגעתי לראשית שנת הלימודים ללא עבודה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

תקיפת איראן - ומה יגידו השכנים? / יואל גוז'נסקי

מאז שנולדו ילדיי תמיד קיוויתי לזכות בקצת מנוחה. עוד דבר שלא האמנתי שיקרה בעשור האחרון קרה: אשתי בחופשת הלידה שלה, מה שאומר שסוף סוף נוכל להחליף שני משפטים רצופים באמצע השבוע. אבל עכשיו כשהגיעה השעה, מה עושים איתה? אני קם בבוקר, ומיד מרגיש שאיזה שריר כואב. לשמחתי יש לי עיסוק בשעה הקרובה. צריך לארגן את הילדים למסגרות שלהם. אני עושה זאת תוך חשש מתמיד שהילדים ישאלו אותי מה אני עושה אחרי שהם הולכים לגן ולבית הספר.

אחרי שאני מוריד את הילדים בתחנות הקבועות, ייסורי המצפון גורמים לי לסדר את הבית קצת. אותם ייסורים (גנים פולניים) דוחקים בי להתמרמר על כך שכישוריי הולמים יותר מקצועות אחרים שאינם קשורים בסדר וניקיון. תוך כדי מרמור, אשתי מזמינה אותי לבית קפה כדי להתאוורר. כמה חיכיתי לבילוי זוגי עם אשתי. זהו, שלא בדיוק. כלומר, כן חיכיתי לבילוי, אבל הייסורים על חוסר הפרודוקטיביות שלי והגירעון שאני יוצר ברגעים אלו ממש לא מאפשרים לי (מוסרית ותקציבית) יציאה לבית קפה. למרות מחירי החשמל המאמירים, אם היה לי צורך באוורור, הייתי מדליק מאוורר.

בבית הקפה רציתי לדון עם אשתי על המפלט שלי מהבטלה. לשמחתי, בדיוק חודשיים לפני שהפכתי מובטל, נולדה בתי השלישית. עובדת היותי מובטל, לצד הסיום הקרב של חופשת הלידה (בתשלום) של רעייתי בישרה טובות. הרי מה יותר טוב מלהישאר עם הילדה בבית ולהימנע מביקור מוקדם אצל המטפלת התורנית?

רק מחסום אחד עמד בפניי - זוגתי שתחיה. כן, זו שנשאה את בתי ברחמה ומפעילה את מפעל המזון הנייד הקרוי שדיים. פתאום בלי שום התרעה מוקדמת (טוב, היו הרבה התרעות אבל בואו נתעלם), היא רצתה להאריך את חופשת הלידה. רק מה, הבנק לצדי. ההכנסה שלי תהיה דלה בזמן הקרוב, ומישהו הרי צריך לשים לחם על השולחן. גם כך בתור איש חינוך, אשתי היא המפרנסת העיקרית ואני הוא זה שמבלה עם הילדים עם סיום הגנים.

זוגתי שתחיה קיבלה את דבריי, אבל כאן תקפו אותי שוב הייסורים (פולני כבר אמרנו?). אשתי, זו שהקריירה שלה מחזיקה את משפחתנו מעל המים (והחשמל והארנונה), זו שתמיד חוזרת הביתה כמה שעות אחריי, מבקשת פעם אחת לבלות קצת יותר עם תינוקת שרק נולדה ואני מניא אותה מכוונתה.

שנה בלי עבודה?

כמו שלמדתי מהפולטיקאים הישראלים, אמרתי לרעייתי שנחשוב על זה יום-יומיים. רק מה, המנהל של רעייתי בתזמון מושלם הרים אליה טלפון באשר לזמן חזרתה מהחופשה וזוגתי הודיעה לו שתחזור מעט אחרי תום שלושת החודשים. מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים.

למחרת הרשיתי לעצמי להגיע עם אשתי לבית הקפה ואפילו הגזמתי והזמנתי גם לעצמי משהו. אני הרי כבר לא כלומניק, אלא אבא מסור שנשאר עם בתו בבית. רק מה, בבית הקפה רעייתי דרשה ממני תנאי אחד קטן: אם כבר מחליטים שאני חוזרת לעבוד ואתה נשאר בבית, תישאר איתה כבר עד ספטמבר הבא. שנה שלמה ללא עבודה.

שלא תבינו לא נכון. עם כל הביקורתיות שלי כלפי עצמי, אין דבר שאני אוהב יותר מלבלות עם ילדיי. מאז שנולדו ילדיי, רוב חבריי הם הורי חבריהם של ילדיי. בשש השנים האחרונות, לא יצאתי אפילו לבלות ללא ילדיי. גם בבקרים ביליתי עם ילדיהם של אחרים כגנן. למרות זאת, ועם כל האהבה ליציר כפיה העיקרי של בתי בשנה זו (בעברית: קקי), שנה שלמה שבה אכיר בעל פה את הדמויות המצוירות על הפמפרס של בתי לא מבשרת טובות.

דידי הורן, גנן בגן ילדים, אבל עכשיו בעיקר מובטל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il