הכי גרוע שהפסקנו להתעצבן
התצוגה המביכה של נבחרת ישראל נגד רוסיה התקבלה בטבעיות ולא נראה שמישהו מתרגש מכישלון נוסף במוקדמות המונדיאל. תומר גנור משוכנע שלעולם לא יהיה כאן כדורגל
שחקני נבחרת רוסיה התלוננו אמנם לפני המשחק מול נבחרת ישראל, שלהקת רד הוט צ'ילי פפרס הפריעה להם להתאמן. הם רק שכחו, שכמאמר אחד משירי הלהקה, דווקא ישראל היא זו שנוהגת לסחוט את הנשמה של אוהדיה. הלוואי שזה היה קורה הערב (ג') בר"ג, התגעגענו לימים בהם היינו יוצאים מאוכזבים אחרי שלפחות היינו רואים קצת לחימה על המגרש.
אל תחמיצו את התקצירים ב-ynet ספורט:
- תקצירי הליגה האנגלית: ואן פרסי כובש שלושער, ארסנל שוברת בצורת
- צפו בשערים של ליגת העל. חדש: גם בסמארטפון ובאייפד
- תקצירי הליגה הבלגית: השערים של רפאלוב ודודו ביטון
שחקני הנבחרת לא הוציאו את הנשמה הפעם כמו בעבר, כי לא היה מה להוציא. נבחרת ישראל של סוף 2012 היא נבחרת ללא לב, ללא נשמה וללא גאווה. בדרום אמריקה האוהדים היו מגיעים לבתים של השחקנים, על מנת לקרוא אותם לסדר, והכדורגלנים היו מתביישים להסתובב ברחוב אחרי תצוגות כאלה. בישראל? כלום. הכישלון מתקבל בטבעיות. חבל. הכי גרוע זה שהפסקנו להאמין ולהתעצבן.
אף אחד לא צריך לספר לנו שהרוסים יותר מהירים, יותר גבוהים ויותר חזקים. את זה אנחנו יודעים מזמן. אבל לתקוף בפעם הראשונה בפיגור 2:0 בדקה ה-40? לא
לסגור בהגנה בכל הנחישות בדקות הראשונות? התצוגה המביכה החזירה את ימי "שכר הלימוד" הזכורים לרעה מתחילת הדרך באירופה לפני 20 שנה.
כשהשופט האנגלי מארק קלטנבורג שרק לבעיטה חופשית בדקה השישית, מעטים לא נזכרו באותן בעיטות של אנדריאס הרצוג ופרננדו היירו. כשדודו אוואט הוציא כדור אחר כדור מהרשת, כולנו נזכרנו בהשפלה מול דנמרק (0:5). כמו אז, גם היום אין לישראל נבחרת שמסוגלת להתמודד מול נבחרות רציניות ברגע האמת.
ככה נראים במשחק בו אנחנו חייבים לנצח? פעם יוסי בניון עוד היה מספיק כדי להציל את הנבחרת, היום זה לא המצב. וכשגוטמן נאלץ להרכיב שחקנים שלא משחקים במועדונים, התצוגה נראית מביכה יותר ויותר.
מה עוד חדש ב-ynet ספורט?
לא יאמן כי יסופר
הנבחרת הופכת לאט לאט לבית הקברות של מאמנים מצליחים בכדורגל המקומי. דרור קשטן מונה בשעתו כמאמן המעוטר ביותר ואיבד ממעמדו בעקבות חוסר ההצלחה. עכשיו גם אלי גוטמן הגיע כמילה האחרונה אחרי הקדנציה בהפועל ת"א ומרגיש על בשרו מה זה להיות מאמן לאומי.
שום טקטיקה ושום מערך לא משנים, כשהנבחרת נראית כאוסף של שחקנים ולא כיחידה מגובשת. אי אפשר להאשים רק את גוטמן בכישלון, מכיוון שאחרי יותר מ-40 שנה של מפחי נפש, לעולם לא יהיה כאן כדורגל. ניסינו מאמנים זרים כאלה ואחרים, שום דבר לא עזר. אז אולי לואיס פרננדז צודק ולא ננצח אפילו את לוקסמבורג.
במצב הנוכחי, לא פלא שכמה עשרות רוסים נשמעים חזק יותר באצטדיון ר"ג מאשר 30,000 ישראלים. פעם כל ישראלי שאוהד נבחרת זרה רצה קודם כל בהצלחת ישראל, כיום ההזדהות שלו עם הנבחרת נמוכה מאוד. הישראלי הממוצע לא פראייר. הוא נאמן לסמלים שלו, אבל דורש הקרבה ותוצאות, וכשהוא רואה את זה הוא תומך.
גוטמן והשחקנים שלו ראו הפעם את הצופים נוטשים את היציעים בדקה ה-78, מחזה שלא נראה שנים ארוכות במשחק רשמי. אם הם שכחו מה זה ליהנות מקהל, שישאלו את נועם גרשוני מה הוא הרגיש כשנופף לצופים בהפסקה. לפחות יש לנו עדיין ספורטאים עם גאווה.
לפנייה לכתב/ת 
