"הפרדס של עקיבא": משל ישן-חדש

ברומן "הפרדס של עקיבא" בוחרת יוכי ברנדס לעסוק בעולמם של חז"ל, חכמי היהדות במאות הראשונה והשנייה לספירה. הרב הבולט והאהוד מביניהם באותה תקופה היה רבי עקיבא בן יוסף. רובנו גדלנו על שירה המפורסם של דליה רביקוביץ המספר על רועה צאן צנוע שעבד אצל כלבא שבוע, שהתחתן עם בתו רחל והפך לגדול בתורה. ברנדס בוחרת ברחל, אשתו השנייה, לספר את הסיפור על האיש המיסתורי ורב-ההשפעה דרך נקודת מבטה של האישה הזנוחה והמעריצה. לפי האגדה חי רבי עקיבא 120 שנה. ארבעים שנה היה רועה צאן פשוט, ארבעים שנה למד תורה וארבעים שנה לימד תורה.

לביקורות נוספות בערוץ הספרים :

• "תמונה דבלינאית ": ללכת שבי אחרי ג'ויס
• "דברים שאני יודעת עליה ": הטרגיות שבאלימות
• "הר החול": האפור היום אפור מאוד  
  

הספר מתחיל במפגש הגורלי של עקיבא ורחל - ומסתיים במותו האכזרי עם דיכוי מרד בר כוכבא. רחל, כמו רבות מהגיבורות בספריה של ברנדס, היא גיבורה בעלת תודעה פמיניסטית לא מבוטלת יחסית לתקופתה. היא יודעת יוונית, ארמית ולקרוא בתורה. היא מזהה את הפוטנציאל של בעלה, מכריחה אותו ללכת ללמוד בישיבה, וגוזרת על עצמה בכך שנות עגינות ארוכות. היא אמנם לא סולחת לו, אך מקבלת אותו חזרה לביתה כרב גדול. רחל מנסה לסייע לקריירה של בעלה בעזרת שתדלנות, אך בעיקר על ידי ביטול עצמי מולו. ברנדס מנמקת את נטישתו של עקיבא כחשש כי "מנהיגים לא יכולים לצמוח ליד נשים גדולות". פמיניזם פוסט-מקראי הוא, למרות הכל, עניין מסוכן לנשים.

"הפרדס של עקיבא". רוחניות הנדרשת לטובת הרפתקאות

בין צניעות ליוהרה

רבי עקיבא מצטייר בספר כאדם נרגן, מריר ומסתגר - אשר צניעותו המוגזמת הופכת ליוהרה. עקיבא של ברנדס הוא אדם קיצוני ועקשן: במשך שנים הוא מסרב לקבל תואר רבי, מסרב לראות את משפחתו, ומסרב להשתייך בעקביות לבית הילל למרת שפרשנותו החדשנית תואמת את הלכתם. לשאלה כיצד חכם גדול כעקיבא נסחף אחרי חבורת בריונים פאנטית, מספק הספר תשובה מייאשת. למרות שעקיבא הוא מהראשונים שדגלו בהפרדת ההלכה מהמדינה: "השמים הם שמים לאלוהים והארץ נתן לבני אדם", הוא רותם את מלוא כוחו הרוחני לטובת ההרפתקה הלוחמנית של בר-כוכבא. שנים של יחסים טובים עם השלטון הרומאי בהנהגת ראש הסנהדרין רבן גמליאל, הופכים למרד אלים והרסני.

הסוגיות שהספר מעלה חשובות ומרתקות גם עבור הקורא החילוני המודרני. לדוגמא שאלת יחסם של חז"ל לנוצרים הראשונים והשליחים, הוויכוח האם התורה שייכת לכל העמים או רק לעם ישראל, והאם צריכה התורה חידושים כמו שגורס בית הלל או שללא שימור תאבד זהותו של העם. ברנדס משלבת ציטוטים ומדרשים רבים, אך מסתפקת בכך שהקורא יבין בעצמו את חשיבותם. היא ממהרת לשעוט אל עבר האירועים והדרמות, ואינה מתעכבת ולו קצת על המהות. כדי להבין את גדולתו של רבי עקיבא וחדשנות פירושיו, לא די לומר "אף אחד לא אמר זאת לפניו". צריך היה לדרוש מעט את מדרשיו, אחרת הם נשארים סיסמאות נטולות עומק והקשר. אין שום דרך להבין את העולם הפרשני של עקיבא רק דרך קורות חייו וחבל שהספר מסתפק בעיקר בכך.

אין ספק שחשוב ואף ראוי להנגיש ולקרב את חוכמת חז"ל לקוראים הישראלים, אך השאלה היא האם הדרך שברנדס בחרה היא הדרך הראויה. הפיכת הדמויות האגדתיות למרקחה של יצרים נמוכים, אינה מכבדת את הגיבורים ומורשתם העשירה. רבי יהושע, רבי אליעזר, רבן גמליאל, רבי טרפון ואחרים, אחראים לכמה מהנכסים הרוחניים החשובים ביהדות. הצגתם כדמויות בעלות אידיאולוגיות הפכפכות, שכל מעיניהם נתונים למאבקי שליטה וכוח - מחטיאה את המטרה שברנדס רצתה להשיג.

להלל או להלעיג

האגדה מספרת על ארבעה שנכנסו לפרדס שהוא סמל קבלי לאלוהות טרנסנדנטלית. אחד מת, אחד איבד את אמונתו, אחד נטרפה דעתו ורק רבי עקיבא חזר בשלום. ברנדס משתמשת באגדת הפרדס כסיפור מפתח להבנת מניעי תמיכתו של רבי עקיבא במרד. בפגישת הפרידה של רחל מרבי עקיבא, רגע לפני הוצאתו להורג, היא מבקשת לדעת מה הוא ראה בפרדס. רבי עקיבא מספר לה שראה את עתידו רדוף הסבל של עם ישראל.

עד למרגלות הקרמטוריום של אושוויץ מגיעות המראות. כשרבי עקיבא רואה את העתיד העגום, הוא מגיע למסקנה שעם ישראל צריך להגן על עצמו ולא לסמוך על אף אחד, גם לא על חסדי שמיים. הפרשנות הזו לאגדת הפרדס רחוקה מאוד ממה שמסמל המפגש עם האלוהות. מבחינת ברנדס, רק עם ישראל חשוב ולכן זה מה שעקיבא ראה וזה מה שהניע אותו לתמוך במרד. זוהי השערה משיחית-בדיונית מופרכת כל כך, שרק החיזיון ההזוי של אושוויץ מתעלה עליו.

קשה להאמין שסופרת מיומנת כמו ברנדס כתבה עלילה מהסוג המרושל. חוטים עלילתיים מתחילים ונקטעים ללא הסבר, חורים לוגים נפערים, והדיאלוגים לא אחת מבלבלים ומקשים על רצף הקריאה. השפה מנסה לחקות סגנון תנ"כי כגון "מאז חלה בני את חוליו אשר מת בו", תוך תיבול תובנות פסיכולוגיסטיות מתקדמות ומטבעות לשון מודרניות. השעטנז הסגנוני שנוצר אינו משכנע, במיוחד כאשר מעל הכל מרחפים משפטים מלאי פאתוס כמו "כאן גוב האריות, לב לבו של שלטון הרשע". אין הכרח להיצמד לשפת חז"ל או לסגנון מקראי דווקא. 

מאפו, ב"אהבת ציון" שלו, השתמש בסגנון תנ"כי-מליצי באופן קיצוני מפני שלא

היתה לו ברירה, העברית עוד לא חיה מספיק בפיו. אולם ברנדס עושה זאת בשם הקלילות והפופולריות. היא יוצרת סגנון חסר עמוד שדרה, שמשפטיו תפורים זה לזה בחוט גס.

רומן היסטורי בכלל ורומן תנכ"י בפרט, מזמן לסופר אתגר לא פשוט לחבר בין ההתרחשויות שקרו, לבין עלילה מרתקת שתסחוף את הקורא. מעטים הסופרים שצלחו היטב את המשימה כדוגמת רוברט גרייבס ב"אני קלאודיוס" או תומאס מאן ב"יוסף ואחיו". רקע ההיסטורי אמור לעגן את הסיפור ולתת לו תוקף, אך הוא אינו יכול להחליף את הסיפור או לייצר את העלילה.

ברנדס להוטה להכביר בפרטים הלכתיים וציטוטים, עד שהיא שוכחת לפתח את הדמויות ולהעניק להם נפח ועולם פנימי. הדמויות המתקבלות הן סך כל פעולותיהם. הקורא את הספר יוכל להיבחן על אירועי התקופה ואישיה הבולטים, אך הוא לא ייחשף לדמות ספרותית מעניינת, כי ללא מרכיבים ספרותיים אפשר פשוט להסתפק בקריאת ספרי היסטוריה. ברנדס יודעת לספר סיפורים - ויעידו על כך מעריצה הרבים. היא אומרת בספר ש"סיפור יפה מושך את הלב", אולם בספר הנוכחי, העלילה היא רק מסוע פשטני עליו דוהרת רכבת המידע העמוסה. לרבי עקיבא מיוחסת האמירה: "הכל צפוי והרשות נתונה". ככל הנראה צפוי שגם הספר הזה של יוכי ברנדס יהיה רב-מכר כקודמיו, והרשות נתונה להחליט אם להיות שותף למעשה.

"הפרדס של עקיבא", מאת יוכי ברנדס. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 365 עמ'.