תשאיר פרטים, יחזרו אליך. בעקבות הרישיון האבוד
דורשים שתעבור קורס, אבל אין מקום. ולא עונים. לוקחים לך את הרישיון - ומבקשים שתתקשר להירשם לקורס. ולא עונים. באנו להפוך שולחן במשרד הרישוי, ואז פגשנו את הפקידה ג'ולי
יום שני, 7:20 בבוקר. עצבים
שוקו: אתה צריך ליווי?
מנדל: אל תתחיל איתי.
שוקו: אם יעצור אותך שוטר, ישאל אותך איפה ההורה המלווה שלך? מה תגיד?
מנדל: אני עצבני שוקו, תניח לי.
שוקו: לאט, ילד, לאט. רגל על הברקס. רוצה לנסות לחנות ברוורס?
(ניתוק)
שוקו: הלו? מנדל?
כבר שבועיים מנדל בלי רישיון בתוקף. מבקש מאשתו לאסוף אותו, מסנג'ר חברים לטרמפים, נוסע באוטובוסים (בכיסא מאחורי הנהג) ובעיקר מתלונן. מה זה מתלונן? קוטר. לקחו לי ושתו לי ומשרד הרישוי פה ומשרד הרישוי שם. ואף אחד לא הבין מה הוא רוצה.
לטורים הקודמים של שוקו ומנדל
אז הוא, מתוסכל, העלה פוסט זועם בפייסבוק, מהסוג הזה שמלא בסימני קריאה. חשבתי אם כדאי לעשות לו לייק - החלטתי שלא. פתאום ראיתי שמלא אנשים מגיבים לפוסט. ואז הוא אמר לי: "שוקו, בוא תראה, מלא אנשים מגיבים לפוסט". "וואו", עשיתי עצמי רואה בפעם הראשונה. "יש פה משהו". ואז בילי נכנסה בסערה למשרד וסיפרה שאחותה באותו המצב וגלעד אמר שחברה שלו - אותו הדבר בדיוק. ואמנון קיבל זימון לעוד חודש.
פתאום הכול היה ברור - זו מגיפה, מגיפת הנהיגה המונעת. כולם צריכים לעבור את זה, אחרת יישלל מהם הרישיון. מוזר שאני לא קיבלתי, בטח גם אני אקבל - שיט, כשאני חושב על זה לא הוצאתי דואר כבר חודש! אין לי סיכוי, איך אני אעבור את זה? אני לקוי למידה, יש לי הפרעות קשב וריכוז. המאבחנת אמרה שזו חשיבה אסוציאטיבית ואני מאבד כל הזמן את חוט המחשבה. איפה הייתי? אהה כן, נהיגה מונעת.
מנדל: שיגעת, תן לי לספר. פתאום מנדל צודק! מנדל לא סתם מקטר, אה? מנדל עלה על משהו!
מה צור קשר?! לא עונים!
עשינו קצת בירורים, הבנו שזו לא טעות. רבבות ישראלים קיבלו במקביל זימון לנהיגה מונעת והפכו לנהגים על תנאי - רגע לפני שלילה. השיטה: אתה מקבל מכתב ממשרד הרישוי, מודיעים לך שאתה חייב לעבור רענון, אתה בתמימותך מתקשר כדי לתאם קורס, מחכה שעות למענה אנושי ואז עונה לך מוקדן.
מוקדן: הלו.
אני: שלום, אני מחכה שעה על הקו. מה קורה?
מוקדן: איך אני יכול לעזור אדוני?
אני: אני צריך להירשם לנהיגה מונעת.
מוקדן: תשאיר לי פרטים.
אני: מתי יש קורס?
מוקדן: יחזרו אליך.
אני: מי?
מוקדן: מבית הספר.
אני: אתה לא בית ספר?
מוקדן: אני מוקדן.
אתה רוצה בבוקר או בערב? אין בערב
אז אתה משאיר לו פרטים ומחכה, אבל אף אחד לא חוזר. ועוד פעם מתקשר, והמוקדן מבטיח שאוטוטו יחזרו וחוזר חלילה. ובשיחה השלישית אתה כבר ממש לא נחמד אליו אבל הוא לא אשם. הוא רק מוקדן שמקבל ים פניות ביום מאומללים כמוני. בתי הספר, שלא התכוננו לכמות הזו של האנשים ששלח אליהם משרד התחבורה, קרסו תחת העומס. קורסים פנויים בתאריכים קרובים אין, מענה אנושי אין. אי אפשר אפילו להירשם לקורס עתידי. תגיד ביי ביי לאוטו, בקש מאשתך טרמפ.
הסיפור פורסם, משרד התחבורה נאלץ להודות בטעות. מעל 200 אלף איש (!) קיבלו את הזימון - כולם נהגים שצברו נקודות אבל לא עברו קורס. את הסנקציה של התליית הרישיון לא הפעיל משרד התחבורה משנת 2004. כשנזכרו פתאום, התברר שהכמויות בלתי נתפשות. זה לא מנע שליחת זימונים לכולם. המכתבים נשלחו בדואר לכתובות שרשומות אצלו. עכשיו תשבו על הכיסא ותחזיקו חזק, בטח תופתעו לגלות שלא כל הכתובות היו מעודכנות.
מוחמד אעראר, למשל, עורך דין במקצועו, גילה שנהג במשך שנה עם הילדות באוטו תחת שלילה, בלי ביטוח בתוקף, כי המכתבים נשלחו למקום לא ידוע. "יום אחד הגעתי לתחנת המשטרה להתלונן שגנבו לי את הארנק. פתאום עצר אותי השוטר ואמר - הלו אדוני, רגע אחד, איך הגעת לפה? ברכב? אתה עבריין, נוהג בשלילה", הוא סיפר לנו.
כדי לתקן את הטעות, הציע המשרד פתרון - כל מי שצריך יקבל הארכה של כמה חודשים לרישיון, בזמן הזה עליו להשלים את הנהיגה המונעת. פה יש קאץ' קטן - אתה צריך להגיע למשרד הרישוי הקרוב לביתך (תענוג ידוע, מומלץ לכולם במיוחד ביום ראשון) ולבקש הארכה. אה, ויש עוד משהו - צריך להירשם לנהיגה מונעת בחודשים הקרובים. "מה? להירשם? אבל אי אפשר להירשם - לא עונים!" תנשום עמוק, תהיה סבלני ותחכה שעות על הקו. יש עוד אופציה: כנס לאתר האינטרנט, מלא טופס מפורט ויחזרו אליך. יאללה, קניתי. נכנסתי לאתר, מילאתי פרטים. לחצתי "שלח".
שוקו: ואז חזרו אליך.
מנדל: כן... לא... לא בדיוק. הודעה חדשה התקבלה בסלולרי אחרי ארבעה ימים בזו הלשון: "פנייתך התקבלה במוקד נהיגה נכונה. במידה וטרם קיבלת מענה אנא צור קשר". מה צור קשר? מה צור קשר? אי אפשר ליצור קשר, בגלל זה שלחתי טופס במייל. די! אני מאבד את זה, את הרישיון והשפיות.
יום שני, 7:22 בבוקר. קריזה
שוקו: מה אתה מנתק? צוחק איתך.מנדל: מה מצחיק בזה? שמשגעים אותי בבירוקרטיה?
שוקו: חייבים לנסוע למשרד הרישוי. נבוא לשם, נרים צעקות, נהפוך שולחן!
מנדל: יאללה בוא ניסע.
שוקו: איך אתה מגיע? צריך מלווה?
(ניתוק זועם)
בשמונה וחצי בבוקר במשרד הרישוי, מנדל לא היה אופטימי. "אין מצב שיחזירו לי את הרישיון", הוא אמר לי רגע לפני שנכנסנו. "תסמוך על סחבק", עניתי, "אני אלוף בדברים האלה". 50 דקות מאוחר יותר כשהתור הארוך סירב להיגמר, אפילו אני הייתי על סף ייאוש. המספר על הצג 106 ועל הכרטיס שלנו 145.
שוקו: ככה הם שוברים אותך.
מנדל: מי?
שוקו: נותנים לך לעמוד בתור שעות, להתייבש, הם רוצים שתגיע לפקידה מותש, פגיע, לא רציונלי, והיא רק אורבת לטרף.
מנדל: מי?
שוקו: הפקידה. תסתכל עליה, היא אוכלת אלף כמוני ביום עוד לפני ארוחת בוקר.
מנדל: אבל אמרת לי שאתה אלוף בדברים האלה.
(קוראים עיתונים, משחקים בסמרטפון, 108, 109, 110. שוב מציצים בטלפון, שוב העיתון, 114, 135, 136. מה השעה בכלל? 137, 138. "גברת יש תור", 139, 140, "אדוני! אדוני!". 142, 143)
שוקו (מהרהר לעצמו): כל הסיפור הזה ולא הצלחנו עדיין להשחיל את הביטוי "גלגלי הבירוקרטיה", בשביל משחק מילים לכותרת.
מנדל : נראה לי שאני צריך רופא שיניים, כואבת לי הטוחנת.
שוקו (מהרהר): או אולי משהו עם "טחנות הצדק שטוחנות לאט".
מנדל: 145, תורנו. בוא שוקו. מה יש לך, על מה אתה חולם?
בשלב הזה, אנחנו מניחים שאתם מצפים לקרשנדו - התפוצצות מרהיבה של שוקו על הפקידה תוך נפנוף ידיים ורוק מקציף בזווית של הפה, תחנונים מרגשים סוחטי דמעות של מנדל הנוגה ופקידה מתפתלת באי נוחות. שנספר איך עמדנו על שלנו, תבענו את הרישיון בחזרה ודרשנו תשובות ברורות לשאלות הקשות על הבלגן הזה, תוך שאנחנו מנפנפים בתעודת העיתונאי.
האמת היא שג'ולי הפקידה במשרד הרישוי בבני ברק נפנפה אותנו. בקול רם נזפה בנו, שלחה אותנו לפינה תרתי משמע: "עד שלא תירשם לקורס לא תקבל הארכה. זוז הצִדה לפינה ותתקשר למספר הזה (מושיטה דף עם מספר טלפון ישיר), עד שיענו לך". אשכרה נגמרו המילים, זזנו. מה רציתם, שנריב איתה?
צליל חיוג. לא עונים. שוב חיוג, המתנה, המתנה, המתנה. כבש אחד, שני כבשים, שלושה כבשים, מה השעה בכלל? ארבעה כבשים. "לא, גברת, אני לא עובד פה".
"הלו"
מנדל: תודה לאל, צריך להירשם לקורס נהיגה מונעת, אני פה במשרד הרישוי. חייב להירשם עכשיו, בבקשה - תגידי לי שאת לא מוקד.
מוקדנית: יש לי קורס שנפתח בסוף אוקטובר.
מנדל: הללויה, אני בפנים.
מוקדנית: במכללה ביגאל אלון בתל-אביב זה טוב לך?
מנדל: מצוין.
מוקדנית: אין מקום ביגאל אלון. בכפר הירוק טוב לך?
מנדל: שיהיה בכפר הירוק.
מוקדנית: בוקר או ערב?
מנדל: ערב, בבוקר אני עובד.
מוקדנית: אבל יש לי רק בבוקר.
מנדל: שיהיה בבוקר.
יאללה, יש קורס. עכשיו חוזרים לג'ולי.
ג'ולי: אוווו מה קרה? ענו לך פתאום? אמרתי לך!
מנדל: ג'ולי אני לא משקר לך, כבר שלושה שבועות אני מנסה להירשם ולא עונים. יש בלגן שם.
ג'ולי: אני יודעת, היה לך מזל. אתמול עמד פה בחור מסכן, שש שעות נלחם בטלפון עד שתפס אותם. אבל אין לי מה לעשות, לא יכולה להאריך לך רישיון בלי אישור רישום לקורס. זה הנוהל.
זה היה הרגע שבו נשבר הקרח, החומה בינינו לבין ג'ולי נפלה. הזכוכית הממוגנת שהפרידה כמו בחדר ביקורים בכלא, כאילו לא הייתה שם. "האמת היא שיש בלגן אחד גדול", היא נפתחה. "200 אלף איש קיבלו זימונים, כולם באים לפה לבכות ולהתחנן. מסכנים. ואנחנו פה בסך הכול שלושה עובדים, מנסים להתמודד עם הלחץ והעצבים של כולם. אתה יודע כמה זמן מתחננים אצלנו בסניף לתגבור? מה אתה חושב שאני לא רוצה לתת מענה? שלא אכפת לי?"
מישהו עשה טעות ועכשיו הכול על הראש של ג'ולי. "ומה יהיה בנובמבר?" היא שואלת. "מה יהיה בנובמבר?" אנחנו מחזירים בשאלה.
"עוד 30 אלף איש אמורים לקבל זימון לנהיגה מונעת". ג'ולי הולכת לעבוד קשה אחרי החגים.
בדרך החוצה צילמנו תמונה למזכרת, היום המתיש שלנו הסתיים. רגע לפני שעלינו על האוטו, תופס אותנו בחור בשם זיו. "תגידו אתם תקשורת? למה לא תכתבו על המסע ייסורים שמעבירים פה אנשים במשרד הרישוי, סתם ככה שוללים לבן אדם רישיון?!"
שוקו (מהרהר בקול רם): מסע ייסורים במשרד הרישוי... ממממ... אולי זאת תהיה הכותרת.
מנדל: קלישאה.
לפנייה לכתב/ת 
