השלכות, לא הרות גורל

אחד המנהגים הזכורים לי מימי ילדותי, הוא מנהג ה"תשליך". אותו טקס תפילה אשר נהוג לקיימו בראש השנה. הטקס כולל עריכת תפילה על יד מקור מים כמו נהר או ים. וביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהריים, מתפללים שם תפילה מיוחדת ששמה תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות ים, על-פי הפסוק "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטאותָם" .

בירושלים הרחוקה מנהרות ומים, אני זוכר שהיינו עושים זאת מול כיור בית הכנסת, וחשבתי שאם התשליך הזה טוב ויעיל לחטאים, למה שלא ניפטר דרכו מעוד כמה מכות ופגעים, שמשגעים אותנו במשך השנה?.

לטורים הקודמים של יהורם גאון ב-ynet:

חייך, אכלת אותה

עגל הזהב, 2013

אז בבית הספר

קודם כל הייתי משליך לעד את מ"אחרי החגים" ההרסני, שהוא הצדקה לכל העצלנים שבעולם. חודשיים לפני ראש השנה זה מתחיל, וכל משרד אליו אתה מצלצל לקבלת אישור או טופס, כל משימה שאתה מבקש מחברים למלא, הכל נענה ב"אחרי החגים". מן אמירה גואלת שמורידה באחת תרדמה על הארץ, עד "אחרי החגים". וטוב שנושמים בכלל ולא דוחים גם את זה לאחרי החגים.

הייתי גם זורק באותה הזדמנות את הבטוי "חפץ חשוד". הרי מזמן (בלי לפתוח פה לשטן) כבר אין פצצות. עכשיו, כל מי שמאחר לפגישה, וכולם הרי מאחרים, כל הזמן מאחרים, וזה לא נעים להגיד שאני סתם בטלן שמאחר תמיד, אז מודיעים: "אני בפקק כי יש חפץ חשוד". די. די, מספיק עם זה. זה כבר לא מכניס ללחץ, רק מעלה חיוך. בסוף כשיהיה באמת חפץ חשוד כבר לא נתייחס, ואז חס וחלילה, כבר נקרא על המאחר בעיתון.

להשליך את מי שחונה בחניית נכים(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

הייתי זורק ב"תשליך" את המילה "מדהים". לזרוק אותה אחת ולתמיד מן השפה העברית. לא שהיא לא יפה במיוחד, אבל דומה שהיא סובלת משימוש יתר. הכל מדהים אצלנו, אין תכנית ראיונות אחת בטלוויזיה שאתה לא שומע מאה פעם את המילה מדהים. איך ההצגה? מדהים! מה שלומך? מדהים! והילדים? מדהים! וההצגה? מדהים! והשחקנים? מדהים! וסבתא שלך? מדהים! מה היא לא נפטרה מזמן? מדהים, הפכנו למדינה נדהמת, כל הזמן נדהמת משטויות מדהימות.

להשליך, אבל רחוק, את אלה שחונים על שתי חניות וגורמים לך להמשיך להסתובב, לקלל את העולם ולחפש חניה במקום אחר רחוק רחוק. להשליך עם בוקס גם את אלה שחונים בחניות נכים.

להפטר במהירות מאלה שיושבים בבית קפה ומדברים בצעקות רמות בסלולרי, ומשתפים אותנו בשיחה הטיפשית שלהם בלי שביקשנו. בהזדמנות הזו הייתי משליך גם את המרכזיה לניתוב שיחות, כי פעם צילצלנו בטלפון ולא ענו, אז טרקנו אחרי שתי שניות. עכשיו עם המרכזיה המנתבת, אתה ממתין לצלילי מוסיקה, ואחר כך לפרסומות שמפרסמות את החברה אליה צלצלת, ואז מתחילות ההוראות: לאנגלית שתיים, לרוסית שלוש, לערבית וכו'. לחצת לשפה הרצויה, עכשיו באה הרשימה: לשמעון אחד לצביה שתיים, למוטי שלוש, לזרובבלה ארבע ולאנטיוכוס שבע, וזה הולך כך עד עשר.

עכשיו מסבירים לך שאפשר גם בפקס, ושהם פה כל החברה רק בשבילך, בשביל לעזור לך. אז איפה הם כשצריך אותם? בינתיים עברו כבר עשר דקות. יאללה "להשליך במצולות ים". תודה על השרות האדיב, הרי אף אחד לא מתכונן בכלל לענות.

ושתהיה לכם שנה טובה. יהורם גאון(צילום: רענן כהן)

חתול זבל, דואר זבל

הייתי משליך גם את החתול הזה שנמצא תמיד, אבל תמיד, בפח הזבל. כשאני מגיע הוא נבהל ממני וקופץ לי ישר לפנים. והוא לא יודע שהוא עושה לי כמעט שבץ בקפיצה הזאת, ואני לא מתרגל לעולם. הרי אחרי כל כך הרבה פעמים הייתי צריך כבר להבין שהוא שם. אין לכם מושג כמה שאני נבהל, כל פעם מחדש. הולך לזרוק זבל, וחוזר משם רועד ברמת טיפול נמרץ. הייתם מאמינים? כולה חתול. יאללה, להשליך גם אותו.

גם את רוכבי האופניים שנוסעים על המדרכות כאילו שזה מסלול של אבא שלהם, והם דורסים הולכי מדרכות, בלי התחשבות מינימלית. גם אותם הייתי מבקש לפנות בהזדמנות חגיגית זו.

די לדואר זבל(צילום: גטי אימג' בנק)

להשליך בתשליך גם את הנהגים שצופרים לי מאחור, כשהרמזור עוד כתום, ומכונית חוצה ממש באמצע הכביש שמולי - אותם להשליך עם סטירה. להשליך את הספקולציות הצצות כל שנתיים באשר לנבחרת הכדורגל, שהפעם באמת באמת עולים לאליפות אירופה/אליפות העולם/המדינות הבלטיות. די! להכנע, זה כבר לא יקרה לעולם, אנחנו טובים בשכל (לא כולם!). רגליים - זה ספרד, בואו נודה, ואז תהיה לנו הקלה אדירה, שבאה תמיד ממקום שאין בו ציפיה. בדוק.

ולבסוף אני מתחייב, בשבועה, להשתמש רק באפס אחת ארבע כל ימי וגם אחר כך. מכל מקום בו אהיה, רק שהתוכי מ-014 הצרוד הזה, יפסיק לשיר בקול הנורא הזה "בזק בן בזק בן", ועוד מבקש אחרי זה כפיים. פה זה כבר עניין לא של "תשליך", אלא של רחמים. כבר נשבר לי ה... "מיוט" בטלוויזיה בגללו.

יאללה שנה טובה.

מפיקת המאמר: טל ויינגרטן

גאון ברדיו , ימי שישי 13:00-15:00 ברשת ב'