בלי פוסי ריוט. "רוסיה האחרת" מתחילה להתעצבן
משטר פוטין מבקש לתקוע טריז בין שתי קבוצות בעם הרוסי - האופוזיציונרים "המפונקים" מהערים הגדולות, ו"רוסיה האחרת" מערי התעשייה. אך ממחקר עומק שנערך לאחרונה עולה שתומכיו המסורתיים של פוטין מאבדים סבלנות. האם הם יפנו לדמוקרטיה, או יפנו לכוחות אחרים?
ערב אחד בקיץ שעבר, כאשר שהיתי בבייג'ינג לצורך לימודים, יצאתי לפאב מקומי עם חבורה של סטודנטים ודיפלומטים רוסים. אחד מהם, נספח עיתונות זוטר בשגרירות המקומית, נזעק כאשר אמרתי לו, ברוב חוצפתי, שרוסיה ובלרוס אינן דמוקרטיות. "אמריקה היא דיקטטורה!" הצליף בי בחזרה, כאילו הייתי אמריקני, "אמנם ברוסיה אתה לא יכול לקבוע מי יהיה נשיא, אבל פוטין יודע יותר טוב ממני מה המדיניות הנכונה לרוסיה. לעומת זאת, בארצות הברית אין חופש לשתות ולעשן ברחוב", המשיך ובאופן כללי תיאר כיצד נשלט המערב כולו על ידי גורמים נסתרים ואפלים המושכים בחוטים מאחור. ומה עם האופוזיציה ברוסיה, והפגנות ההמונים נגד ולדימיר פוטין במוסקבה, שאלתי. הדיפלומט הצעיר נופף בידו בביטול, כאילו גירש זבוב טורדני. מבחינתו, הם לא היו שווים התייחסות.
אותו דיפלומט, באופן טבעי, מייצג את המשטר, ויתכן שהוא מקפיד לשמור על הקו הרשמי אפילו בשיחה פרטית. אולם במהלך מסעותיי ברוסיה ובאוקראינה שמעתי דברים דומים גם מרוסים אחרים, לא מעטים כלל וכלל. גרפיטי ענק שראיתי בזמנו בעיר הסיבירית אולאן-אודה, "פוטין - עזור לי!" משקף יותר מכל את השקפת העולם הזאת. הנשיא הוא מעין אב טוב ומיטיב, שיודע מה העם צריך, ויש לשמוע ולציית לו.
לעיתים נדמה, כפי שכתבו לאחרונה החוקרים מיכאיל דימיטרייב ודניאל טרייסמן במגזין האמריקני Foreign Affairs, שהעם הרוסי מחולק לשתי קבוצות עיקריות שתהום פעורה ביניהן. חברי הקבוצה הראשונה, המורכבת בעיקר מסטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים אחרים בערים הגדולות מוסקבה וסנט פטרבורג, שואפים לדמוקרטיה ולזכויות אזרח. אנשים אלו קרובים לרוב למערב מבחינה תרבותית, והם שמילאו את הכיכרות בערים הגדולות בהפגנות המחאה האחרונות נגד פוטין. זהו, בין היתר, הרקע למחאות הצבעוניות שראינו בשנתיים האחרונות, ולא רק זו של להקת "פוסי ריוט". למשל, לפני שנתיים בערך חבשו אלפי מוסקבאים דליים כחולים, כדי למחות נגד פקידי מדינה המנצלים סירנות משטרה להתפרעות בכבישים.
הקבוצה השנייה, טוענים דימיטרייב וטרייסמן, מכילה את רוב רובו של העם: מערי התעשייה האפורות, העיירות הקטנות והכפרים. לפי הסטיגמה המקובלת, אנשים אלו הם שמרנים מבחינה חברתית ותרבותית, בוטחים במשטר ("פוטין - עזור לי!"), חושדים במערב, דוגלים בתיאוריות קונספירציה ומתעבים את תרבות השפע והפנאי ה"מפונקת" של האליטה בערים הגדולות. הם לא מתרשמים מ"פוסי ריוט" או מתמהונים החובשים דליים כחולים על ראשיהם.
פוטין ומפלגתו, "רוסיה מאוחדת", מנסים, כטקטיקת ההישרדות העיקרית שלהם, לנעוץ טריז חזק ככל האפשר בין שתי הקבוצות הללו, היינו, בין האליטה האופוזיציונית לרוב רובו של העם הפשוט. במסגרת הטקטיקה הזאת, מוצגת האופוזיציה במוסקבה ובסנט פטרבורג כאליטה של בני עשירים מפונקים, חולמי חלומות והוזי הזיות, חשודים בהומוסקסואליות (האשמה חמורה ביותר בעיני רוב הרוסים), בחוסר פטריוטיות ובהפקרות מינית.
מגמה זו באה לידי ביטוי קיצוני בסרטון ששיגרו תומכיו של פוטין לרשת האינטרנט זמן קצר לפני הבחירות האחרונות. בסרטון הזה, שנשא את השם המצמרר "רוסיה בלי פוטין" (Rossiya bez Putina) הוצג תרחיש אימים שייצא לפועל במקרה שהליברלים יעלו לשלטון במוסקבה. הנשיא החדש יהיה הבלוגר הליברלי אלכסיי נבאלני. אוצרות הטבע יחולקו בין מושחתים שונים, ביניהם אשתו של הנשיא, וצ'יריקובה, פעילה ידועה נגד כריתת יערות.
התוצאה המתוארת בסרטון היא כאוס מוחלט: מחוזות יפרשו מרוסיה, הגיאורגים יפלשו לקווקז ויילחמו שם עם האמירות המוסלמית של צ'צ'ניה, היפנים יכבשו את וולדיווסטוק והסינים את מזרח סיביר, ניאו נאצים יניפו את דגל צלב הקרס מעל ארמון הממשלה בסנט פטרבורג. נבאלני יימלט למערב, יקבל שם מקלט מדיני, וכעבור מספר חודשים יזכה בפרס נובל על ספרו "שנה בשלטון". המסר הוא ברור: הליברלים הם חדלי אישים מפונקים ובובות של המערב, ורק "איש חזק" כמו פוטין יוכל להוביל את רוסיה מול המזימות הנרקמות נגדה מכל עבר.
פוטין לא יעזור
אולם בשל שינויי עומק החלים בחברה הרוסית, האסטרטגיה של פוטין ותומכיו עובדת באופן חלקי בלבד. דימיטרייב וטרייסמן מצטטים תוצאות של מחקר עומק, שנערך בידי מכון רוסי נודע לחקר דעת קהל. מתוך ידיעה שתשובות של "כן" או "לא" בסקר משקפות את דעת המשתתפים באופן חלקי בלבד, הרכיב המכון קבוצות מיקוד מיישובים רבים מאוד ברחבי רוסיה: ערים גדולות, עיירות וכפרים, חלקם במרכז האירופי וחלקם באזורים מרוחקים. לשם השוואה, הורכבה גם קבוצת מיקוד מבין משתתפי המחאה במוסקבה. התוצאות מפתיעות, באופן חלקי לפחות.
מחד, בהתאם לאסטרטגיה של פוטין, רוב הנשאלים מתעבים את האופוזיציה במוסקבה ובסנט פטרבורג, ומבטלים אותה כאוסף של ילדים מפונקים. רובם גם תומכים, מסיבה זו בדיוק, בעונש המאסר שהושת על חברות להקת "פוסי ריוט". מצד שני, היחס של רובם לפוטין קר ועוין. לרוב הנשאלים, לא אכפת שהנשיא מחזיק בסמכויות דיקטטוריות, והם לא מעוניינים להשתתף בתהליך הפוליטי. במשך שנים הם ביקשו (כדברי אותו גרפיטי באולאן-אודה) שפוטין "יעזור להם",
והם פשוט כועסים עליו כי לא עשה זאת. הם לא רוצים להפגין נגד השלטון – אבל גם לא לשלם שוחד לשוטר המקומי. הם לא רוצים לפרק את המדינה הדיקטטורית – אבל רוצים שהיא תתפקד ותיתן להם שירותי חינוך, בריאות ורווחה. משבר האירו, שמשפיע גם על רוסיה, וחוסר האונים המובהק של השלטון המושחת, מרגיז אותם יותר ויותר.
מסקנתם של דימיטרייב וטרייסמן היא שמשבר כלכלי חריף יוכל לעורר את "רוסיה האחרת" מרבצה, ולסכן באופן ממשי את שלטונו של פוטין. אולם לדעתי שני החוקרים טועים כאשר הם טוענים כי תהליך זה עשוי להביא את הליברלים לשלטון, משום שמדינה דמוקרטית עם שקיפות שלטונית עשויה להיות גם יעילה יותר. אולי, אבל הבעיה היא שנשאלי הסקר אינם סבורים כך. הם אמנם כועסים על שלטון פוטין בשל חוסר יעילותו, אולם הליברלים, בתקופת בוריס ילצין למשל, היו כאוטיים אף יותר ויעילים פחות. לפיכך, במקרה של משבר כלכלי חריף ומהומות נרחבות כנגד פוטין, כוחות לאומניים אפלים, פרוטו פשיסטיים, שכוחם ממילא מתחזק ברוסיה, עשויים לעלות לשלטון על מצע של "יעילות", "אחדות לאומית" ו"יד ברזל כנגד השחיתות". התוצאה עלולה להיות הרת אסון לרוסיה – ולעולם כולו.
הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד. מאמר זה יפורסם גם בבלוג שלו, הינשוף
לפנייה לכתב/ת 
