קוברים את התקווה בדרום סודן

שמונה וחצי בבוקר, ודניאל בן השש שוכב במיטה קודח, אגלי זיעה מכסים את פניו. המדחום שהשכילו הוריו להביא מישראל מאשר שחומו חצה את ה-40 מעלות. אבא של דניאל, ג'וזף, מושיב את דניאל על כתפיו ויוצא לכיוון הקליניקה הקרובה לביתו, מרחק חצי שעה הליכה בין שיחים ובקתות. אל תתנו לשעה המוקדמת להטעות אתכם, השמש כבר יוקדת והחום כבד. עד שג'וזף ודניאל מגיעים לקליניקה, דניאל נראה כמעט מעולף. מהבוקר לא הוציא מילה מפיו ורק הקיא והקיא מבלי שיאכל דבר. הקליניקה המיוחלת אינה יותר מחדר עם שלוש מיטות, שקשה לנחש מתי החליפו בהן מצעים לאחרונה, וארון תרופות.

בדיקה קצרה מאשרת מה שהיה ברור: לדניאל יש שוב מלריה, בפעם החמישית מאז הגיע לדרום סודן ביוני האחרון. המחלה שאמנם מעוררת אצל רבים קונוטציות לימים קשים ורחוקים, היא דווקא תופעה שכיחה באזורים רבים באפריקה והטיפול בה, כאשר זמין, הוא פשוט וכמעט תמיד מוצלח. אולם, בהיעדר טיפול, המחלה עלולה להוביל למוות מהיר ביותר, בייחוד אצל ילדים. לדניאל יש מזל והוא מקבל את הטיפול. על מיטה שהוא חולק עם חולה נוספת הוא מקבל אינפוזיה וזריקה להורדת חומו הגבוה. אולם, לא לכל התושבים בשכונה שבה מתגורר דניאל יש האמצעים להשיג טיפול מתאים בכל פעם שהם חולים, והוריו של דניאל גם חוששים מהעלויות הגבוהות של הטיפולים אם שלושת ילדיהם ימשיכו לחלות בתדירות כה גבוהה.

מלריה בפעם החמישית. יותם ודניאל בן השש (צילום: יותם גדרון)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

נעלבים ומפיצים שנאה. המוסלמים חיים בסרט / שאול רוזנפלד

מי ישלם ביוקר על ההתייקרות? / איציק אלרוב

בשבוע שעבר מתו שני ילדים בשכונה ממלריה. אחד מהם חלה במהלך הלילה. אמו צעדה איתו אל הקליניקה, אך זו הייתה סגורה, ועד הבוקר הילד מת. "אנשים פה צריכים ללמוד לחיות עם זה", אומר לי כריסטופר, דרום סודני שמתגורר בשכונה ועובד באו"ם. כריסטופר חזר מחרטום שבצפון סודן לפני שנה, אבל את ילדיו השאיר עם אשתו בצפון. "ידעתי שאם הילדים שלי יבואו לפה הם יסבלו", הוא אומר, "המערכת החיסונית שלהם לא רגילה לסביבה הזו ואין כאן מערכת בריאות, אין בתי ספר, אין מים זורמים או מים נקיים זמינים ואין חשמל".

מחוץ למחנה המשרד לתיאום העניינים ההומניטריים של האו"ם בג'ובה יש התקבצות תמידית של אנשים על לוחות הדרושים, שם מפרסמים כל הארגונים הפועלים בדרום סודן את מודעות הדרושים שלהם. אם אתה בעל השכלה או הכשרה כלשהי, זהו מקום טוב לחפש עבודה. בדרכי העפר בין הערים (דרכים סלולות הן עדיין נדירות), ג'יפים של ארגונים בינלאומיים הם כמעט הדבר היחיד שרואים על פני מאות קילומטרים של טבע, שאין בו זכר לנוכחות אנושית כלשהי. מדרכי העפר לא מומלץ לרדת: אזורים רבים עדיין ממוקשים מעשרות שנות המלחמה, גם באזור ג'ובה.

"עכשיו בטח ביבי ואלי ישי שמחים שגירשו אותנו", אומרים לי סימבירי וסמואל, בני 9 ו-11, שגורשו מישראל לפני חודשיים. הדברים אולי נשמעים כמו בדיחה, אבל שום דבר בפניהם של הילדים לא מעיד כי הם מתלוצצים. מאז שהגיעו לג'ובה הם יושבים בבטלה יחד בבית של קרובי משפחה וטרם ידוע כיצד ומתי בדיוק ישולבו המערכת החינוך, שבה לומדים בשפה שהם אינם מבינים. שש שנים חיו בישראל ואת דרום סודן ראו לראשונה עכשיו. מאז שהגעתי לגו'בה שאלו אותי כבר ילדים רבים, וגם סמואל וסימבירי, מה הם יכולים לעשות כדי לחזור לישראל.

סימבירי וסמואל. למדו בבית הספר ביאליק-רוגוזין בתל-אביב (צילום: יותם גדרון)

להתרגל לחיים בלי מים זורמים

אני מתבונן בתלוליות החול הקטנות בחצרות הבתים בשכונה - קברים של ילדים שמתו ללא סיבה, ומתקשה להבין כיצד אפשר להסכין עם מציאות כזו. מספרם הבלתי סביר של השיכורים בשכונה מאשר שהמציאות באמת לא פשוטה. בינתיים, בשלושת השבועות שבהם אני מתארח כאן, מתו ארבעה ילדים בבתי השכנים. גם קטטות אלימות בין חבורות השיכורים אינן נדירות. שעות ספורות לפני כתיבת שורות אלו הסתיימה קטטה כזו כאשר אחד המעורבים קיבל גרזן בפניו ונפצע, לעיניהם הסקרניות של לא מעט ילדים.

דרום סודן זכתה לעצמאות לפני קצת יותר משנה, אולם הכרזת העצמאות הייתה רק תחילתה של דרך ארוכה וקשה אל עבר ביסוסה של מדינה מתפקדת, בטוחה ויציבה. למרבה המזל, המצב הביטחוני במרבית אזורי המדינה הוא כיום טוב בהרבה ממה שהיה לפני כמה חודשים, כאשר הכריזה ממשלת ישראל על הגירוש. אולם, גם כיום דרום סודן היא מדינה הניצבת בפני משברים ואתגרים לא מעטים וזקוקה לסיוע של ארגונים בינלאומיים כמעט בכל תחום: מפעילות חירום באזורי משבר הומניטרי ובמחנות פליטים ועד לסיוע בהתנהלות אזרחית יומיומית בסיסית כמו תפעול בתי ספר. בכל מקום שבו ביקרתי ראיתי תלמידים הולכים לבית הספר עם תיקים או מחברות שמחלק האו"ם ורבים מבתי הקש והבוץ מכוסים ניילונים של סוכנויות האו"ם השונות להגנה מפני הגשם.

ילדי מגורשים בתמונה משותפת בדרום סודן (צילום: יותם גדרון)

יותר מחמישה מגורשים מתו, בהם שני תינוקות

בהיעדר חשמל, שדות התעופה אינם פועלים מרדת החשיכה. גם בחלק ממשרדי הממשלה אין חשמל ובוודאי שבתחנות המשטרה. אחד העסקים הנפוצים כמעט בכל מקום הוא שירות הטענה לטלפון הסלולרי. "למרות הכול אנחנו נסתדר, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נזרקים לארץ אחרת, אבל הפעם אנחנו באמת יכולים לקוות שזו הפעם האחרונה, כי בסופו של דבר זו הארץ שלנו - כאן אף אחד לא יתקוף אותי ברחוב כי אני סודני, ובישראל זה קרה לי כמה פעמים". את הדברים אומר לי ג'וזף, אביו של דניאל, ואני יודע שהוא צודק. אבל לא לכל המגורשים האיר המזל פנים עד עכשיו, ויותר מחמישה מהם כבר מצאו את מותם, בהם שני תינוקות.

אני יושב עם סמואל וסימבירי בחדר הקש שהוא עכשיו ביתם. החום הבלתי נסבל הופך את הישיבה לפעילות הנסבלת היחידה. לפתע ענן קודר ובודד מסתיר את השמש וגשם זלעפות אדיר מכה ושובר את החום. האוויר מצטנן מעט ורחובות ג'ובה מלאי המהמורות והשלוליות מתמלאים בעוד קצת בוץ. גם הביצה שחוסמת את הכניסה לביתם של סמואל וסימבירי הופכת קצת גדולה יותר ועמוקה יותר. עוד כמה שנים, אני מרשה לעצמי לקוות, גם הדרך הזו תהיה סלולה, ועד אז יהיה הגירוש מישראל רק זיכרון רחוק של מעשה מכוער וחסר רגישות, מעשה שאף אדם נוסף לא יצטרך לשלם עליו בחייו.

הגירוש, וחיי האדם שהוא גבה, רק מחדדים את הצורך במערכת תקינה והוגנת שתבחין בין פליטים, להם תצטרך ישראל להעניק הגנה מתאימה ומספקת לאורך זמן, ותוך התחשבות בנסיבות חייהם ומצבם - לבין מי שמגיעים לישראל בחיפוש אחר תעסוקה, ואותם ניתן לגרש מבלי לסכן את חייהם. המגורשים הופקרו לגורלם בדרום סודן, עבור רגע של תהילה שאלי ישי היה זקוק לה, בדיוק בשל היעדרה של מערכת כזו. על ממשלת ישראל לחדול מלשחק בחיי אדם ולהציג מצג שווא של עשייה, ולהתחיל לפעול בהתאם למחויבויותינו המוסריות כבני אדם כלפי בני האדם החיים איתנו בעולם באשר הם.

יותם גדרון, 22, פעיל למען פליטים. ליווה את משפחות הדרום סודנים בשכונת התקווה בתל-אביב ונסע למשך יותר משלושה שבועות במימונו הפרטי לפגוש אותם לאחר הגירוש.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il