אז בבית הכנסת: יהורם גאון מפייט

מזה כארבעים שנה שאני "מפייט" בבית כנסת שאנחנו קוראים לו ה"מניין הספרדי" ברמת השרון. הוא החל כמחווה של אחי בני, שרצה לגרום נחת לאימי, ולהקל עליה את הצום גם בבית כנסת קרוב וגם בנוסח אותו אהבה עוד מירושלים. אז הוא ביקש יפה ממנהל בית הספר הסמוך לביתו, ש"ישאיל" לנו כיתה ולשם הבאנו תורה מן העיר העתיקה. והיינו בערך שמונה בני משפחה ועוד שניים עצבנים חסרי סבלנות, רנדומלים, שהיינו גוררים תמיד מן הרחוב ומבקשים מהם בכל לשון אפשרית, לכבות את הסיגריה בהיכנסם לבית הכנסת.

למען האמת, נוסח התפילה הירושלמי, זה משהו הרבה יותר מנוסח. זה הגעגוע בהתגלמותו לבית ההוא, החם, השלם, ב"עוד אבינו חי". ובכל שנה אנחנו נתפשים לו ובו, מתלטפים בנעימה הספרדית הזאת, מתענגים לשיר ויותר להאזין, כי דרכו ועימו אנחנו שומעים כל כך הרבה ילדות, כל כך הרבה תום, כל כך הרבה כיסופים וערגה למה שלא יחזור כבר לעולם.

"אדון הסליחות", "מי אל כמוך", "אל נורא עלילה", מי שגדל על הנעימות האלה מבין שאלה לא סתם פיוטים, אלא כמעט המנון. ואני ששר אותם היום בבית הכנסת, בקול גדול מקצועי ומסולסל, הופך בה בעת בעיני עצמי, לאותו ילד קטן ששר אותם לפני עשרות שנים, ושנלחם על מקומו בפיוט בין הילדים האחרים, מחפש עיני ילדות בעזרת נשים ובעיקר, מחפש בדחילו את מבטו של אבי, ללמוד ממנו אם אהב אותי שר?

יש לנו גם חזן, שאפילו שהוא שר בעברית זה נשמע לדינו. וכשהוא מבקש בעדינו חיים מ"אל מלך יושב על כסא רחמים", נדמה שהוא הופך באחת לגיטרה גדולה. ואנו קהלו, נעשים מיתרים רוטטים על כנף המנגינה, והולכים איתה אחורה לבית אבא הטוב, ועוד יותר אחורה לספרד של זהב, אבל גם של עינויים שריפה וגרוש.

דרך אגב, למי שלא יודע, התפילה המופלאה "כל נדרי" נכתבה אי שם במרתפי ספרד, ששם התחבאו אנוסים מאימי ה"אוטודפה" - משפטה של האינקוויזיציה, ושם הם התירו האחד לשני את נדרם ושבועתם לנצרות הכפויה עליהם, והם שיחררו עצמם מן הנדר כדי להתפלל פעם אחת בשנה לפחות (מיום כיפורים אחד עד הבא אחריו לטובה) כיהודים. שמה נולדה התפילה אליה נוהרים הכל.

ארבעים שנה אחרי, אנחנו כבר במתנ"ס השכונתי הרחב, מן השמונה הראשונים חסרים כבר הרוב, אבל יש לנו לעומתם עוד כשמונה מאות ויותר שנוספו, ביניהם כבר בנים למיסדים ובני בנים ועוד המון המון אורחים חדשים. המון אדם שנדחס לבית הכנסת פנימה ועוד יותר עם רב, שצובא על דלתותיו וחלונותיו, נתנה האמת להאמר, שגדלנו מאוד מאז ימי כיתת בית הספר ויש כבר דיבורים על קיסריה בשנה הבאה.

המניין הזה הוא לנו ראי לחילופי העונות והדורות. כל ימות השנה אנחנו רצים, ולא שמים לב שמשהו משתנה בנו וסביבנו. ואז בא המניין הזה אחת לשנה, כמו איזה ראי גדול לחיינו, ואז רואים פתאום את הילדים הקטנים והרעשניים שהובאו ב"סל קל" לפני כמעט כלום. רואים אותם בתדהמה, נושאים על גבם ילדים קטנים חדשים, והם הולכים וגדלים אל מול עיננו, בלי שליטה. ובא לך לצעוק רגע, עצור, כי זו אכן שמחה גדולה לראותם גדלים, אבל קשה שלא לחשוב גם מחשבות נוגות על כי בעוד הם מזדקפים, אנחנו מתכופפים ומתקפלים. ולכל הרוחות אנחנו ממאנים, מסרבים בתוקף להכנע לזמן, אבל בכל זאת כאב פה, כאב שם ,מפרקים חורקים, מחשבות טורדות של סתיו חיים ותוחלת שאין בה רחמים.

האופטימים מספרים לנו שגיל זה לא מנין השנים, אלא איך שאתה חש. אבל מה לעשות וזה גם תאריך שרשום בתעודת הזהות? וכשאתה מביט בו לעיתים, בתאריך המעצבן הזה, ואפילו שאתה חש נפלא, הוא ממש בוער לך בפנים מרוב עצב.

כל כך הרבה דברים קרו לנו בימי שנותיו של המניין הזה, כמו הזכרון הצורב באחד מימי הכיפור, שבאמצע התפילה שעטו מעל בית הכנסת שני מטוסי קרב שהרעידו את האזור כולו. לימים נדע שזו הייתה הדרך היחידה להזעיק את הטייסים שגרים ב"נווה רום", שירוצו מהר לבסיס ולמטוסים, כדי להציל את עם ישראל מן המצרים הממהרים על הטנקים שלהם, לפגוש את הסורים בתל אביב.

בינתיים נמלא הרחוב בטנדרים מבועתים ש"בלעו" לתוכם אנשים עם טליתות, שגם טסו אל הלא נודע. רבים מהם לא חזרו כבר הביתה, ואת הטליתות החזיר כבר למשפחה קצין העיר. רוב המתפללים במניין שלנו, הם חילוניים שבכל ימות השנה לא מקפידים (בלשון המעטה) על קלה כבחמורה.  אנשים מסודרים שעושים חייל בעסקיהם, אוכלים במסעדות יוקרה בלי לברר אם יש הכשר או משגיח, טסים מהכא להתם על פני תבל ומלואה גם בימי שבת, לא מקפידים בשלוש תפילות היום יום - שחרית מנחה וערבית, חוטאים במאכלי ים, אנשים שהמילה חרדים עושה בהם רתיעה.

אז מה קורה להם ביום הכיפורים שהם באים כולם כאילו במרוצה, ונדחפים פנימה עם ילד או נכד על הידים כדי שישמע "כל נדרי", כדי שישמע שופר. מה קורה להם שהם ממלמלים את הכתוב בסידור הישן שבידיהם (בטח הסידור של אבא), כאילו אלו מילים אחרונות בטרם נחתם גורלם בחלד. מה הם עוצמים פתאום עיניים? מה הם דומעים לשמע המילים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים"? מה עובר עליהם פתאום? זה הרי לא יכול להיות רק געגוע, רק חיבה לנעימות ישנות.  

אולי זה רגע הארה בו אתה יודע וחש, שכל מה שיש לך זה לא הכסף והבניינים אלא השם הטוב, המעשים הטובים, גדלות הנפש, לא גדולת המעמד. שהרי בבית הכנסת אין פתאום מנכ"לים או בעלי מלונות ומפעלים, פתאום כולם בני אדם נכנעים משהו, יראים את המחר, מייחלים אותו בבריאות.  

זה לא רק נוסטלגיה וזכרון של בית אבא, נכון? זה הרבה יותר. אולי אתם יודעים מה זה? כי מה שאמרתם לקדוש ברוך הוא אני יודע מן הסידור, כי אמרתי את אותו הטקסט. מה אמרתם לעצמכם ביום הזה אולי תגלו לי שאדע? אולי אלמד מכם משהו שלא ידעתי על עצמי.

כבקרת רועה עדרו - לחן מסורתי, עיבוד: תמיר קליסקי (מתוך האלבום "נשמה" 1992)

אבינו מלכנו - לחן מסורתי, עיבוד: תמיר קליסקי (מתוך האלבום "נשמה" 1992)

פתח לנו שער - לחן: מרדכי סובול (מתוך האלבום "נשמה" 1992)

קטעי בית הכנסת הוקלטו בבית הכנסת הספרדי ברמת השרון

מפיקת המאמר: טל ויינגרטן