תיק גרינשפן: מדוע בעצם דחה בג"ץ את העתירה?
כל המדינה הזדעזעה מהסדר הטיעון עם דורס הילדה שחר גרינשפן. האצבע המאשימה הופנתה לפרקליטות, אך גם לבית המשפט. אז מדוע בעצם נמנע בג"ץ מקבלת עתירתה של גרינשפן, כנגד הפסיקה?
שלושת שופטי בג"ץ שדחו אתמול (ד') את עתירתה של שחר גרינשנפן, היו תמימי דעים - הסדר הטיעון שחתמה המדינה עם הנהג שדרס את שחר, היה רע. השופטת אסתר חיות אף כתבה כי "הסדר הטיעון הינו הסדר פסול, בשל אי ההלימה המובהקת והצורמת הקיימת בו בין העונש שעליו הוסכם, לעבירות החמורות, ולתוצאות הקשות שגרמו".
עוד בערוץ הרכב של ynet:
- "רישיונות בבקשה" - איך רצוי להגיב לשוטר
שלושת השופטים גם גילו הבנה מלאה למצבה של המשפחה. נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, הבהיר כי "ליבנו עם הנערה הצעירה, שחייה וחיי בני משפחתה השתנו באחת". השופטת חיות הוסיפה כי הסדר הטיעון עם הנהג הדורס "פוגע בכבוד האדם של שחר, כמי שניזוקה ממעשיו (של הדורס) באופן כה אנוש".
ובכל זאת, הרכב השופטים דחה לבסוף את העתירה. האם הסברים משפטיים סבוכים, יכולים לדחות את בקשת הצדק של שחר ובני משפחתה? עיון בפסק הדין שכתבו שלושת השופטים, מלמד מדוע - למרות האמפתיה והסלידה מהסכם הטיעון, יחד עם תחושת אי-צדק גורפת בקרב ציבור - לא קיבלו השופטים את העתירה.
לאפשר לנאשם להמשיך את חייו?
"נראה שכולם מסכימים שהעונש שנגזר על הנהג בעקבות הסדר הטיעון היה עונש קל, שאינו הולם את חומרת המעשה ואת התוצאה הקשה שנגרמה לשחר", כותב הנשיא גרוניס. השופטת חיות מצדה, מותחת ביקורת על הפרקליטות, וגם על בית המשפט לתעבורה שאישר את הסדר הטיעון - "בית המשפט אמור היה לבחון את ההסדר, והייתה לו מלוא הסמכות שלא לאשרו ולגזור עונש חמור יותר".
אלא שמכאן ממשיך פסק הדין לטיעונים והסברים משפטיים, ומתמקד בעקרון משפטי הנקרא "סופיות הדיון". "לנאשם שהורשע בהליך פלילי, מאפשר עקרון סופיות הדיון, לדעת שקיום גזר הדין ותשלום חובו לחברה, יאפשר לו להמשיך את חייו באופן תקין", כותב גרוניס, וממשיך ומסביר כי עיקרון זה נועד למנוע "מצב שבו אדם מצוי בחשש מתמיד שמא יינקטו נגדו הליכים משפטיים, בעניין שהובא למשפט בעבר".
הנשיא גרוניס הבהיר אתמול כי עקרון זה אינו משמש להגנת נאשמים בלבד - "קיום דיונים חוזרים בעניינים שהוכרעו, ודאי יטיל עומס על מערכות אכיפת החוק, שממילא עמוסות לעייפה". השופט גרוניס גם מביא מדברי נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, שהסביר בעבר כי "פתיחת שערי בתי המשפט לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין, שעברו את מלוא ההליך הפלילי, סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט".
הסברים אלה עוררו אתמול כעס ותסכול עמוקים, גם במשפחת גרינשפן וגם בקרב הציבור הרחב. שכן מדוע יש להתחשב בזכויותיו של נהג שיכור, כאשר חייה של שחר נפגעו באורח כה חמור? כיצד מעז בית המשפט להעדיף את זכויותיו, על-פני אלו של קורבנו? בעניין זה התבטא בכעס אביה של שחר, ישראל גרינשפן, שאמר כי "קיווינו שבג"ץ יעשה צדק, אבל לצערי הצדק הוא לא הדבר החשוב, אלא הלכות, דינים, וכל מיני אסמכתאות בירוקרטיות".
"כבודו של הצדק במקומו מונח"
לטענות אלה אפשר למצוא מענה בדברי השופטת חיות. לדבריה, למרות האמפתיה שמגלים שופטים לנפגעי עבירה, בסופו של יום הם חייבים למלא את תפקידם. ותפקיד זה הוא לשפוט על-פי החוק והכללים המשפטיים, ולא לפי נטיות הלב. "קוצר ידו של המשפט המתגלה במקרים כגון אלה, יש בו לעתים כדי למלא את השופט תחושת תסכול", היא כותבת. "אך עלינו לזכור כי קוצר ידו של המשפט הוא גם קוצר ידו של השופט".את הסבריה מחזקת השופטת חיות עם דברים שאמר בעבר שופט העליון יצחק זמיר: "שבועת השופט, שהיא מצווה עליו לעשות משפט צדק, מחייבת אותו לשמור אמונים לחוקי המדינה... חלילה לשופט לעבור בקפיצה מהעובדות אל הצדק, כאילו אין דין חוצץ ביניהן. כבודו של הצדק במקומו מונח. אך הוא חייב להיות מונח על תשתית של דין".
עם זאת, הנשיא גרוניס הבהיר אתמול כי אכן קיימים מקרים שבהם אפשר לסטות מאותם עקרונות יסוד משפטיים - מקרים שבהם עשיית הצדק חשובה מזכויות הנאשמים, העומס המוטל על שופטים או ערעור יציבותה של מערכת המשפט. אלא שמקרים אלה נדירים וחריגים. למשל, כאשר מתברר כי אדם חף מפשע הורשע, או כאשר מתגלות ראיות חדשות.
בעניין זה מביא הנשיא גרוניס מדברי השופט חיים כהן ז"ל, מהם עולה כי סטייה מעקרונות היסוד של המשפט יכולה להיעשות "אך ורק במקרים נדירים ביותר... כאשר טובת הכלל ושלום הציבור שקולים כנגד טובת הנאשם וזכויותיו, והפגיעה בטובת הכלל ובשלום הציבור... תהא חמורה יותר מאשר הפגיעה בזכויותיו של הנאשם". האם במקרה של שחר מתקיימים תנאים שכאלה? שלושת השופטים תמימי דעים כי התשובה לכך היא לא חד-משמעי.
לפנייה לכתב/ת 
