על חטא החזירוּת

החגים בפתח, וכמדי שנה יצא עם ישראל בהמוניו למרכזי הקניות והעמיס טונות של מצרכים לעגלות הקניות העמוסות כל טוב. המקררים שלנו התמלאו בכמויות של מזון שיספיקו לפחות לעשור, אבל לא - האוכל הזה מיועד לחגים בלבד. אחרי הכול, עם ישראל אוהב לאכול - והרבה.

גם השנה כולנו נרגיש את זה היטב בכיס: מגיעה תקופת החגים, ואת הלחץ מרגישים עוד מסוף החופש הגדול - צריך לקנות ספרי לימוד חדשים, ועוד לא התאוששנו מהקייטנות ומהבילויים שסוחטים מאיתנו כל אגורה. והנה עכשיו צריך להאכיל גדודים של אנשים שיבואו להתארח בחג. וכמובן חומרים לבניית סוכה עוד לא לקחנו בחשבון. אבל השנה, יותר מכל שנה אחרת, אנחנו שומעים שיותר ויותר משפחות אינן עומדות בלחץ הכלכלי המוטל על כתפיהן וקורסות תחת הנטל. הכותרות בעיתון מספרות על הורים שביקשו מילדיהם שלא להגיע אליהם השנה לחגוג את החג כי אין באפשרותם לממן הוצאות כבדות של אירוח שכזה.

קונים יותר ממה שצריכים. ארכיון (צילום: מוטי קמחי)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ש"ס מכבה לנו את האור / מיקי גיצין

קרבי זה הכי, בפיקוד העורף / שגיא שילואן

מי אשם במצב הקשה הזה שאליו הגענו, האם זו אוזלת ידה של הממשלה? או שמא האשמה נעוצה בטייקונים שבבעלותם מרכזי הקניות ומפעלי תעשיות המזון? או שאולי שילוב של שני הגורמים יחד? לעניות דעתי, עם כל הכבוד לביבי, לקודמיו בתפקיד ולטייקונים - ואין הרבה כבוד - עיקר האשמה למצב המביש והעגום הזה היא שלנו, העם, ולא של אף אחד אחר. הגיע הזמן שנודה בזה ונעשה חשבון נפש אמיתי בימים אלו של סליחות: עיקר האשמה היא בנו. בנו ובחטא החזירות שטיפחנו.

הגיע הזמן שנביט בעצמנו, כפרטים וכחברה, ונודה באמת המרה: אנחנו בזבזנים ללא היכר. אנחנו בורים בכל הנוגע לפיננסים ולצרכנות. אנחנו אגואיסטים ונרקיסיסטים. אנחנו קונים מתוך רגש ורק אחר כך מתוך מחשבה נכונה והתבוננות לטווח ארוך וליום שאחרי. אנחנו ראוותנים ואוהבי ניקור עיניים. אנחנו מבלבלים בין כסף וחומר לבין אהבה. אנחנו סבורים שכסף קונה אושר ואחר כך מצטערים שחשבנו כך, כאשר שוב ושוב אנחנו מגלים את האמת המרה שזה פשוט לא נכון, להיפך: ככל שיש לנו יותר - ככה חסר לנו יותר.

אנחנו באמת צריכים את זה?

אין זה אומר שאנחנו אנשים רעים. ככל שמספר המשפחות במצוקה גדל כך גם מספר התורמים גדל, ויותר ויותר מתנדבים מצטרפים לעמותות השונות העוסקות בחלוקת מזון. הטענה המרכזית שלי היא שאנחנו צורכים יותר מדי מותרות בלי חשבון ובלי הסתכלות רחבה יותר על מצבנו הכלכלי העתידי ועל ההשפעות הנפשיות. אנחנו מונעים על ידי אגו ואהבה עצמית, להבדיל מענווה ונתינה אמיתית לזולת. אנחנו צורכים מבורות ומחוסר מודעות, ואנחנו גם לא ממש אשמים, כי ככה פשוט חונכנו ולכך התרגלנו במרוצת השנים. אנחנו פשוט שמים בעגלת הקניות שלנו מכל הבא ליד בלי לשאול את השאלה הפשוטה: אנחנו באמת צריכים את זה?

שכחנו את הצניעות. אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

"בשנות החמישים היינו רעבים ולא היה לנו כלום, אז עכשיו תגיד תודה תבלע ותסתום", צעקה עליי הדודה כשהבעתי הלם מהכמות הבלתי נתפשת של אוכל על שלל גווניו (האוכל הכי טעים בעולם, אבל שוב, כמה?) שמונח על השולחן. "אתה יודע איזה רעב היה כאן?" היא מוסיפה בצעקותיה ובטון נעלב, "אתם הצעירים לא יודעים להעריך שום דבר!". אפשר להבין אותה ואת שאר הדודות שעומדות שעות על גבי שעות על הרגליים בין הסירים, וגם את תחושת הפיצוי שיש לה מהכמות המטורפת הזאת של השפע על שולחנה. אחרי הכול היא באה ממעברה וחיה על פרוסת לחם עם דבש ביום במקרה הטוב. כי באמת לא היה.

דודתי מאמינה, על פי המסורת היהודית, שהוצאות גדולות לחגים מסמלות שפע אינסופי ושאסור להתקמצן, אבל אפילו היא שכחה שהיהדות דוגלת במידת הענווה והצניעות. ישראלים עדיין עסוקים בפיצויים רגשיים במקום לעצור רגע ולהפעיל את השכל הישר. אחר כך יגיעו הצעקות והלחץ כי נגמר הכסף ושוב אנשים יתלוננו ש"אין מה לאכול" ו"מאיפה נביא עכשיו כסף לשאר ההוצאות?" ילד קטן שרוצה צעצוע או ממתק בקניון מתחיל לצרוח. ומה עושה האם במצב הזה? נכון, העיקר שישתוק כמה שיותר מהר ויירגע - נקנה לו עכשיו גם עוד צעצוע שישתוק אחר כך בחנות הבאה. נמלא את המקרר באקסטרה, מה יש? הרי יבואו אורחים. הבעיה היא שהאורחים מגיעים אליך מפוצצים מאוכל מהמנגל שחזרו ממנו ממש עכשיו. ובל נשכח שאכילה מופרזת, בעיקר של חלבונים מהחי, גורמת למחלות קשות. בקיצור, מי אמר שהעלאת מחירי הקוטג' בהכרח רעה?

אכול ושתה כי מחר תמות

תחושת המחסור היא זו שגורמת לרעב לגדול. מפלצת האגו שלנו מספרת לנו שמגיע לנו הכי גדול, הכי נוצץ והכי טעים. מפלצת האגו מתוחכמת. היא אומרת לנו שאנחנו צריכים לזלזל בכל מה שבריא ובכל מה שידידותי לסביבה. אפשר להסביר את זה בכך בפחד היומיומי מהמצב הביטחוני ובתחושת חוסר הוודאות. "עזוב אותך משטויות", אומרת לי המפלצת בנון-שלנטיות, "אכול, שתה, מחר תמות - מה אכפת לך מבריא לא בריא, יקר לא יקר. מה שיהיה יהיה. אל תדפוק חשבון. תחיה כמו מלך, מגיע לך להתפנק קצת". המפלצת מוסיפה ללחוש לי בהתלהבות, "אתה רוצה את זה ואתה תקבל את זה!"

מגיעים לארוחה שבעים מהמנגל. ארכיון (צילום: אבישג שאר-ישוב)

שרית חדד הוציאה סינגל חדש, "כמה כמה". השיר מציג מעין פרודיה על תעשיית החתונות שיצאה מכלל שליטה. חתונה ממוצעת כיום מתחילה ממאה וחמישים אלף שקלים. אחרי זה נכנסים לחוב מיותר שהורס את חיי הנישואין, ושליש מהזוגות בישראל מתגרשים כעבור פחות משנה מיום חתונתם, וזה מייקר עוד יותר את העלויות בצריכה במשק הישראלי. אנשים מזמינים לבר המצווה של הילד באלפיים דולר פליטי תוכניות ריאליטי כמו האח הגדול, אנשים חסרי תוכן ממשי או עשייה כלשהי מעבר להיותם "סלבריטאים" של חמש דקות רק בשל היותם כאלה. אחרי זה עוד מתפלאים לאן נעלמו הערכים ואיך הידרדר הנוער. 

יש אוכל במדינה, והרבה, ויש גם כסף לכל מה שאנחנו צריכים לחגים. העניין הוא לצרוך בחוכמה. במקום להתקשר לקרובים ולבקש שלא יגיעו, אולי כדאי לבקש לחלוק את ההוצאות יחד. לחסרי כול שאפילו השתתפות במאה שקל כבדה עליהם, הייתי מציע להתנדב לחלוקת מזון ולהעביר את החג עם העניים והנזקקים. אני עשיתי זאת בעצמי פעם-פעמיים וקיבלתי מזה הארת חג גדולה מאוד.

ועוד נקודה קטנה למחשבה: אם המצב נואש יש על מה להתפלל. שנזכה השנה לצרוך רק את מה שאנחנו צריכים באמת.

פישי הגדול (אדם בן לביא), זמר ראפ

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il