אולגה ילדה שלישייה ונפלה לתרדמת. "מחכה שתקום"

זאת הייתה השנה הקשה בחייו של איתיאל . היו בה רגעי אושר ואהבה, אבל בעיקר עצב, כאב ודאגה. במשך תקופה ארוכה ניסו איתיאל ואשתו אולגה להביא ילדים נוספים לעולם - אחים לבנם הבכור שלומד כיום בכיתה א‭.'‬ ואז הגיעה הבשורה, אולגה נושאת ברחמה שלושה עוברים.

הטרגדיה של אולגה:

• שלישייה בלי אמא: "הפגים פתחו לכולם את הלב"
• בעלה של היולדת שבמצב קשה: "היא תצא מזה"
• בילינסון: שתי יולדות במצב אנוש
  

בני הזוג המאושרים החליטו לשמור על שלושתם, אבל השמחה פינתה את מקומה במהירות למציאות הקשה. כבר בשבוע ה‭29-‬ להריונה כרעה אולגה ללדת. היא הובהלה לניתוח קיסרי. שלושת התינוקות, שתי בנות ובן, נולדו בשלום והועברו לפגייה. אך מצבה של אולגה הידרדר בתוך זמן קצר. מערכות גופה קרסו והיא נכנסה למצב של תרדמת. עשרה חודשים חלפו, והיא עדיין לא התעוררה.

במהלך השנה נאלץ איתיאל להתמודד לבדו עם גידול של ארבעה ילדים קטנים ועם הטיפול המסובך באשתו. להיאבק בקשיי פרנסה ובהוצאות הכספיות הגבוהות שנגזרות ממצבו. בימים אלה הוא מתכנן גם להחזיר את אשתו הביתה.

במונולוג כואב אבל גם מלא תקווה הוא כותב לנו על תשע"ב שלו, שנה רוויית מאבקים ודאגות, מתפלל שהשנה החדשה תביא עימה רק בשורות טובות ומבקש עזרה כדי שאשתו תשוב לחיקו.

הרופאים לא מאמינים שחל שיפור. אולגה לפני ההריון(צילום רפרודוקציה: יריב כץ)

שלא תרגיש בודדה

כמעט שנה חלפה. עוד מעט שנה, וכאילו הכל קרה אתמול. ברגע אחד שמחתי עם אשתי אולגה על השלישייה שנולדה לנו, ורגע לאחר מכן היא כבר שקעה לעולם אחר ונכנסה לתרדמת.

הימים שלי מאז אינם ימים, והלילות אינם לילות. אני קם מוקדם בבוקר, מתפלל, מכבס לאולגה מצעים ומגבות כדי שיהיה לה נעים, מכין תיק לילד הגדול שעלה השנה לכיתה א‭,'‬ וארוחת בוקר לקטנטנים.

כן, הילד הגדול שלנו כבר לומד בבית ספר. הוא נכנס לכיתה ביום הראשון ללימודים בלי שאמא שלו תחזיק לו את היד, תחייך בגאווה ותזיל דמעה. אחרי כל המאמצים שעשינו כדי להביא עוד ילדים לעולם, השלישייה עדיין לא הרגישה חיבוק של אם אוהבת. אבל אני לא מוותר, אני מאמין שאולגה עוד תשמע אותם קוראים לה אמא.

כשבית החולים מאפשר, אני מבשל לאולגה אוכל ביתי - בשר, פירה - כדי שתרגיש את החיים האלה, שתקבל משהו מהבית שלנו כמו שהיה פעם. אחר כך אני מכין את הילדים למעון עם אמי, ונוסע לבית החולים להיות עם אהובתי. אני מקלח אותה, עושה לה מסאז'ים, ריפוי בעיסוק. אחר כך חוזר כדי לקחת את הילד מבית הספר ועושה איתו שיעורי בית - ככה זה כשאתה גם אבא וגם אמא - ואחרי שהילדים הולכים לישון אני נוסע לבית החולים כדי לומר לאשתי לילה טוב. שלא תרגיש בודדה.

כך עובר יום, ועוד יום. בתקופה שחלפה מאז חלה התקדמות אדירה במצבה. הרופאים אמנם לא מאמינים ולא מקבלים את זה, אבל אני מרגיש כך בתוכי. בלבי. נכון, המצב עדיין לא פשוט. היא מקבלת המון תרופות ואוכלת באמצעות צינורית הזנה. היא לא שולטת עדיין על הגוף ונמצאת בהכרה מינימלית. אבל אליי, אל הבן הגדול שלנו ולשלושת הקטנטנים היא מגיבה. אני חש איך היא נרגעת.

"היא מנסה לומר משהו"

לפעמים אני חש שהיא מנסה לומר משהו. פותחת את הפה, נאבקת במיתרי הקול, אך לא מוציאה הגה. עד לפני חודשיים היא הייתה מסמנת לי עם הרגל, אבל אחרי שעברה עוד כמה ניתוחים, בין השאר לסגירת הגולגולת, היא חזרה קצת לאחור והתגובתיות שלה ירדה. בינתיים אני מנסה לתקשר איתה בלחיצות יד. שואל שאלות וממתין לתגובה. לפעמים זה קורה מיד, ולפעמים לוקח דקה, אבל בזמן האחרון אני מקבל תשובות מדויקות לשאלות שאני שואל אותה.

הרופאים, מצידם, בכלל לא בטוחים שהיא מגיבה אליי. משערים שזה טונוס שרירים גבוה או סתם תנועה לא רצונית. אבל אני יודע. אני מרגיש. לפעמים אפילו בלי סימנים. אני מתבונן בעיניה ורואה שהיא כאן איתי, אבל לפעמים היא איננה. כמו כל אדם, שלעתים במצב רוח טוב ולעתים פחות טוב, רק שבמצבה הכל בולט יותר ומשפיע על כל תגובה ותקשורת.

גם הקטנטנות והקטן מרגישים בנוכחותה, אוהבים אותה ומתחזקים ממנה. כשהם רואים זרים הם מתחילים לבכות ועושים פרצופים, אבל כשהם מביטים בה הם מתרגשים, מחייכים. לפעמים, כשהיא רואה את התינוקות היא בוכה. אני רואה איך הקשר בין אם לילדיה נשמר, בכל מצב.

עוד מעט תסתיים חופשת הלידה שלי, ואצטרך לחשוב במה לעבוד. עד הלידה עבדתי כמעצב תכשיטים, אבל עכשיו לא תהיה לי ברירה אלא להחליף מקצוע כדי להישאר עם אולגה ועם הילדים. אולי אעבוד במשמרות בשעות הלילה, כשהילדים במיטה.

מפחיד אותי בכלל לחזור אחורה, לשחזר ולדמיין את הרגעים הקשים ההם. מבחינתי זה עדיין טרי מאוד, למרות הזמן שעבר. אני בהחלט זוכר את ההריון, את הרגעים השמחים, את החששות, ואז את היום ההוא. איך נקראתי לפתע לחדר, ואיך פתאום, בבת אחת, התהפכו החיים שלי ושל אולגה ושל הילדים.

"אני מתבונן בעיניה ורואה שהיא איתי". איתיאל והילדים(צילום: יובל חן)

באהבה, באמונה

אולגה עברה בתקופה הארוכה הזאת סיבוכים מאוד קשים. ההחלמה שלה לוקחת זמן, איטית. אבל יש לי מספיק סבלנות ואני מוכן לחכות עד אין סוף כדי לעזור לה ובשביל לקבל אותה חזרה למשפחה, לילדים. אנשים שואלים אותי לפעמים למה אני משקיע את כל הכוח, ומתפלל וממשיך לבקש מאחרים להתפלל בשביל אולגה.

כמה אפשר להספיק, שואלים אותי, כשיש לך גם ארבעה ילדים שצריך לטפל בהם. אבל את כל הכוח שאלוהים נותן לי אני משקיע, אני מאמין שהוא לא יעזוב אותי, ואני אקבל ממנו עוד ועוד כוחות. בימים הראשונים עם השלישייה כמעט לא ישנתי. פה רבע שעה ושם רבע שעה. ובכל הזמן הזה המשכתי לתפקד, להתרוצץ, לדאוג לכל מה שצריך. זה הכוח שאני מקבל בזכות האמונה.

הבעיה העיקרית שלי היא הביורוקרטיה. כדי לקבל את מה שמגיע לך צריך להתרוצץ המון, להתחנן, אפילו בשביל הדברים הקטנים. בחודשים האחרונים, בין התינוקות לילד שעלה לכיתה א' ולזמן החשוב עם אולגה, אני מבזבז יותר מדי זמן על ועל שטויות. הלוואי שלא היה בזה צורך.

בקרוב, אני מקווה, אוכל להביא את אולגה הביתה, אלינו. העלות של החזקת אשתי במוסדות שיקומיים או גריאטריים מאוד גבוהה. כך או כך, זה לא כמו להיות בבית. אנחנו חושבים שמגורים בבית ייתנו לה טעם לחיים וסיבה לקום ולחזור אלינו, שלא תרגיש שהיא זרוקה באיזשהו מקום לצד אנשים מבוגרים שלא מתקשרים איתה ולא נותנים לה את האהבה והתמיכה שלהם היא זקוקה.

העלות אמנם גבוהה מאוד, כמעט בלתי נתפסת, אלפי שקלים בחודש לצורך גידול הילדים והטיפולים באולגה. אבל אני לא מוותר ומחפש עזרה מכל מי שמוכן לתת: מחברים, מחברים של חברים, מבני משפחה, ממכרים. אנשים עם לב רחב עוזרים לי, עושים ככל יכולתם. עד עכשיו, לא יודע איך, הצלחתי לשרוד כלכלית. אולי אלוהים עומד לצדי. אם אצליח להשיג כסף, אוכל סופסוף להחזיר אלינו את אולגה. זה לא נעים להתחנן לסיוע, אבל אין לי ברירה. אולגה חשובה מדי.

האמונה שלי לא פחתה. אומרים שכדי להגיע למטרה לא צריך לראות את היעד, רק את נקודות הציון בדרך. עכשיו מבחינתי אנחנו בדרך להחלמה ולחזרה הביתה. אני תופס כל סימן, אפילו הכי קטן, שיש התקדמות ומתעודד.

אני מאמין שצריך להמשיך בזה. יש לי בראש מטרה, ואמונה שאצליח להגיע אליה. אקבל אותה. אני פשוט יודע שיום יבוא ונוכל לחזור אפילו כמעט לחיים הקודמים שלנו.

אני לא כועס. אין בזה טעם. גם לא מפחד מהבעיות והסיבוכים. רק משקיע את כל כוחותיי באמונה ובעבודה עד שנחזור להיות משפחה מושלמת כמו שהיינו. אני זקוק לחצי השני שלי, לחברה הכי טובה שהייתה לי בחיים. והילדים, הם צריכים את אמא שתחבק אותם ותנשק, ותאהב ותתמוך.

אולגה עדיין איתי גם כשאיננה. משהו בלב שלי עדיין דולק. אש אמיתית של אהבה. אהבה בלי גבולות. זה מה שיחזיר אותה אלינו.

חשבון לתרומות: בנק מסד סניף 501 מספר חשבון ‭.305807‬ לפקודת: בנאמנות עו"ד שרלי פז - עבור איתיאל. לפרטים נוספים הקליקו כאן .