מות המבקר? ראיון עם אריק גלסנר

גלסנר, אחד הקולות המעניינים והמשמעותיים ביותר בזירה הספרותית בעשור האחרון, קיבל לאחרונה תואר דוקטור מאוניברסיטת בר-אילן. את עבודת הדוקטורט שלו כתב על ביקורת הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסט-מודרני. למעשה, וזה הרי נוגע לו ישירות, הוא ביקש להבין מדוע מצויה ביקורת הספרות במשבר כה עמוק, לא רק בישראל אלא בעולם המערבי כולו.

יצחק לאור. מבקר מודרני שפועל מתוך אידיאולוגיה ברורה (צילום: עופר עמרם)

שיח שנזנח ונשכח

גלסנר רצה תחילה לנתח את ביקורת הספרות בישראל במונחים פוטס-מודרניים, אבל גילה עד מהרה שהדבר הפוך: הפוסט-מודרניות צמחה בכלל בתוך ביקורת הספרות עצמה, באמריקה של שנות ה-60, עוד הרבה לפני פלישת הצרפתים לזירה (פוקו, דרידה, ליוטאר וכן הלאה).

"הפלישה האינטלקטואלית הצרפתית החלה רק בשנות ה-70. אני מדבר על עידן לפני", הוא אומר. "גיליתי שיח שנזנח ונשכח במרוצת השנים, דיונים של מבקרי ספרות אמריקנים בולטים, כמו סוזן סונטג, היאב חסן שהוא מבקר אמריקני ממוצא מצרי, לזלי פידלר, ג'ורג' סטיינר. הם לא דיברו כל כך על יצירות ספרותיות אלא הרגישו שמשהו משתנה בעולם, בעיקר במעמד של השפה ובתפיסה של מה זו בכלל תרבות".

מדוע?

"זה קרה בעקבות מלחמת העולם השנייה. תמיד עולה השאלה איך אומה שהולידה את גתה ובטהובן הולידה גם את אושוויץ ודכאו. בארצות הברית בשנות ה-50 היה דיון על שבר במושג התרבות, כי הנה: התרבות לא הצליחה למנוע את הקטסטרופות של המאה ה-20. היתה מחשבה מחדש על מה היא תרבות ומה תפקידה. בתוך זה היתה מגמה מרתקת של הוגים שהושפעו מפרויד, והבינו שהסובלימציה שעליה דיבר פרויד, התרבות כסובלימציה ליצרים, לא עובדת יותר. ברוח הסיסקטיז הם שאפו ליצור חברה משוחררת יותר".

ומהי המשמעות של כל זה? "הביקורת", אומר גלסנר, "ולא רק ביקורת הספרות אלא בכלל, נשענת על אידיאולוגיה. מבקר מלכתחילה זקוק לאידיאולוגיה. עובדתית לאורך ההיסטוריה המבקרים הגדולים תמיד פעלו תחת חסותה של האידיאולוגיה - היתה האידיאולוגיה ההומאניסטית, שלפיה ספרות והשכלה ותרבות חשובות להתפתחות האנושית, והמבקרים ניסו להצביע על היצירות החשובות להתפתחות האנושית. היתה האידיאולוגיה הסוציאליסטית. היתה האידיאולוגיה הלאומית. הרי אם מבקר כותב רק בשם טעמו הפרטי, סיבת הקיום שלו כמבקר קורסת. אם יש סופר שזו דעתו, ויש מבקר שזו דעתו - אין כאן דיון".

זה פחות או יותר מה שקורה היום.

"נכון. פעם המבקר טען: הספר הזה לא עוסק בקונפליקט הישראלי בצורה מעמיקה. הוא בעצם אומר: אנחנו שייכים לאותה קהילה, והספר הזה לא מבטא לעומק את המתרחש בקהילה שלנו. המבקר היה שליח ציבור. ברנר, קורצווייל, דב סדן, דן מירון. תמיד היתה פנייה מובלעת אל הקהילה. זה נתן את התוקף לעמדת המבקר. אבל ברגע שהכל נהיה עניין של טעם אישי, אין תוקף לביקורת".

קץ עידן האידיאולגיה, אומר גלסנר, הוא לא בהכרח רק דבר משחרר ומשמח כי יש לו מחיר. גם כוחם ומשמעותם של הקולקטיב והקהילה נחלש. "אם אין פרויקט קולקטיבי וכל אחד דואג לעצמו, הרוב מפסיד מזה. והמחיר הוא מה שקורה בחברה הישראלית היום, איש לנפשו. הסוציולוג היהודי-אמריקני דניאל בל כתב עוד ב-1960 על קץ האידיאולוגיה, בעקבות שקיעת השפעתו של המרקסיזם באמריקה. אחרי 20 שנה פגה השפעת המרקסיזם גם בצרפת".

בכל זאת נשאר מטה-נרטיב תקף אחד: הרצון לעוצמה ולהתעשרות.

"כל אחד מנסה למקסם את עצמו ואת הישגיו, וזה נרטיב שמאוד לא הולם ביקורת ספרות, כי ביקורת ספרות מניחה פרויקט קולקטיבי שאליו כפופים גם הסופר, גם המבקר וגם הקוראים. הנרטיב הניאו-ליברלי לא מצמיח מבקרי ספרות. יש משהו בשפע של הספרים ויצירות האמנות שמעלה תהייה, האם נוצרת אינפלציה? האם ערכה של היצירה הבודדת יורד? ג'יימסון דיבר על כילכול התרבות, הפיכתה לענף כלכלי. זה עלול ליצור זילות של התרבות".

הסופר הוא חשוף

גלסנר, בן 39, גדל במשפחה ציונית דתית במושב כפר הרא"ה. הוא למד בישיבה הגבוהה בבית אל מתוך כוונה להיות רב, אבל גילה את הספרות. הוא עזב והתגייס לישיבת ההסדר באור עציון, והשלים שירות צבאי בן שלוש שנים. בסופו של דבר למד בתוכנית הבינתחומית באוניברסיטת תל אביב, ואת עבודת הדוקטורט כתב במחלקה לספרות עם ישראל בבר-אילן, בהנחיית הד"ר רחל אלבק-גדרון. ב-2004 הוא פירסם רומן פרי עטו, "ובזמן הזה". באותה תקופה החל לפרסם ביקורות ספרים: תחום שהוא דבק בו עד היום. ב-2007 זכה בפרס ברנשטיין לביקורות הספרות.

גלסנר הוא גם בעל הבלוג הספרותי המצוין "מבקר חופשי". כעת הוא מלמד בבצלאל, מפרסם ביקורות ספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", וטור ביקורת תרבות ב"מקור ראשון". מדוע אדם שאוהב ספרות כותב עבודת דוקטורט לא על תופעה ספרותית מעניינת או על סופר אהוב, אלא על ביקורת הספרות? ובמלים אחרות:

למה להיות מבקר?

בהגיעו לדיון בביקורת-הספרות הישראלית, משתמש גלסנר בדן מירון כמקרה מבחן: מבקר ספרות מרכזי שהיה פעיל הן באקדמיה והן בשיח התקשורתי והציבורי, שניצב בין העמדות המודרניות והעמדות הפוסט-מודרניות. לטענת גלסנר, המבקרים שהתחילו לכתוב אחרי מירון, כלומר בשנות ה-70 וה-80, פעלו כבר בשדה תרבותי פוסט-מודרני, ומושפעים מכך. לצד מירון הוא משרטט ארבעה דיוקנאות של מבקרים: יצחוק לאור, יורם ברונובסקי, מנחם בן ואמנון נבות.

"בחרתי בהם כי הם מעניינים ויש להם אישיות ביקורתית מקורית", הוא אומר, "הם כתבו הרבה, והם מייצגים מגמות שונות. דן מירון קרוע בין תפיסה מודרנית לפוסט-מודרנית. קו השבר בפעילות שלו חל בשנות ה-80. בתחילת דרכו הוא חשב שתפקיד המבקר הוא להבחין בין יצירות עיקריות ושוליות, מה עומד במרכז הספרות הלאומית ומה לא, לשאוף לסטנדרטים גבוהים ביצירה. הוא היה דמות מסורתית של מבקר, מאוד חריף, שפועל בתוך הפרדיגמה הלאומית. ואז הוא עובר שינוי.

"הוא נוקט עמדה שלפיה המבקר הוא לא פוסק הלכות. אם כבר, הוא לא צריך למצוא מה מרכזי אלא מה שולי ונזנח במרוצת השנים. בשנות האלפיים הוא כבר יוצא נגד הקונספט של ספרות לאומית. אבל ברגע שאתה מוותר על אידיאולוגיה שקשורה לקהילה שבה אתה חי, זה מביא לערעור מקומו ומעמדו של המבקר".

"יצחק לאור הוא מבקר מודרני כי הוא פועל מתוך אידיאולגיה ברורה, אמנם פוסט-לאומית אבל היא אידיאולוגיה סדורה, יש לו תמונה פוליטית של החברה ויעד שהוא רוצה להגיע אליו, ואלה השיקולים שהוא מפעיל בקריאת הספרים. אמנון נבות כותב ביקורת זועמות ומקוננות, הוא מבין שיש מעבר מספרות לספרים, ממהות אחידה של פרויקט משותף, שבו כל סופר מוסיף את הלבנה שלו לארמון הספרות העברית ההולך ונבנה - זה גורם לפרויקטים אינדיבידואליים שאינם מחויבים לנרטיב של הספרות העברית. הגישה שהוא הציע היתה זעם וקינה. הושפעתי ממנו בצעירותי. זו עמדה צודקת אבל לא תמיד חכמה או משפיעה, והוא כמעט לא מתייחס להנאה הפשוטה מהקריאה".

"שתי גישות שיש בהן יותר אופציות פוסט-מודרניות הן של יורם ברונובסקי ומנחם בן. ברונובסקי היה אליטיסט, משכיל, רב לשוני, אירופי, אז הוא נתפס כמודרניסט, אבל הוא ראה את הספרות דרך עיניו של המשוטט. הוא הסתובב בשדה הספרות וליקט את מה שמוצא חן בעיניו. לכן הוא גם לא כתב הרבה ביקורות שליליות. אני קורא לזה תפיסה נינוחה ואורבנית של הספרות".

"מנחם בן לעומתו לקח את הפוסטמודרניות במלוא הרצינות. הוא מדבר תמיד על היקסמות מיצירות. יש בזה עומק. הרצון שלו הוא בחוויה מיידית. אין לו יותר כוח לסובלימציה. הוא דורש שהאמנות תפעיל עלינו את קסמיה באופן מיידי, ללא צורך בעבודה פנימית, ואם זה לא קורה - הוא סוגר את הספר אחרי כמה עמודים. לכן ביסודו הוא יותר מבקר שירה, כי לשיר יש יותר יכולת להקסים מיידית".

ולאן אתה משייך את עצמך כמבקר?

"כתבתי את הדוקטורט כדי להבין את עצמי, להסתכל על עמיתי ולראות מה עשו לפני,

להבין איפה אני נמצא. אני לא מבקר מודרניסט כי אני מבין את חוסר הסבלנות למה שתובע סובלימציה מורכבת, מאוד חשוב לי שהיצירה תצליח להשכיח ממני את העולם, תסחוף אותי. חשוב לי שהספרות לא תתעלם מנושאים כמו מיניות. התעסקות במיניות ביצירה הופכת את המחיר הסובלימטיבי לנמוך יותר. אני משתדל להיות ער לעידן שאני חי בו, שבו עלינו לחשוב מחדש מה מקום הסובלימציה בחיינו".

אתה כן רואה עצמך חלק מקולקטיב.

"כן, אני חושב שיש לספרות תפקיד כחלק מקולקטיב, היא צריכה להפעיל שיקולים מוסריים, אבל מימד העונג מחווית הקריאה חשוב לא פחות. גם ספר שלא עוסק בנושאים חשובים אבל הוא מענג בצורה לא זולה - הוא מצוין בעיני. ספר צריך להיות דבר משמח, קריאה מתרוננת. אני מתלמד אינסופי בשדה הביקורת, כי כל ספר שאני קורא מכניס אותי לשאלה מה זו בכלל ספרות. אין לי תשובות".