על כיפורים אשמה וטראומה

פושע מטפס על סולם בלילה חשוך בסן-פרנסיסקו. ג'ון פרגוסון - בלש הידוע בכינויו "סקוטי"- וקצין משטרה נוסף דולקים בעקבותיו על גגות הבתים. הגנב מצליח לקפוץ מגג בית אחד לגג בית אחר. קצין המשטרה קופץ אחריו, אבל "סקוטי" מועד, מחליק ובסופו של דבר מוצא את עצמו מתנדנד תלוי על המרזב. פחד גבהים תוקף אותו. חברו השוטר מנסה לתפוס את ידו כדי לעזור לו לעלות אך מועד בעצמו ונופל אל מותו.

למי שאינו מזהה, זוהי הסצינה הראשונה בסרט "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק, ואותו קצין משטרה יהיה רק הראשון מבין שלושה שעד לסוף הסרט יפלו אל מותם מגובה רב. השניים הנוספים - יש לומר שתיים נוספות - הן נשים. "סקוטי" מציל את מדלין ממוות בטביעה, מתאהב בה אך מאבד אותה כשהיא קופצת אל מותה בעוד פחד הגבהים שלו מונע ממנו להצילה שנית.

האשמה היא בלתי נסבלת וסקוטי שוקע ראשית בדיכאון עמוק ולאחר מכן בפנטזיית-הצלה בה הוא כופה באובססיביות אלימה ואגוצנטרית את דמותה של מדלין על ג'ודי, אישה שפגש ברחוב שדומה פיזית למדלין, זאת כדי שיוכל כביכול להחזיר את מדלין לחיים ולהציל אותה. אולם, מכיוון שדרכו היחידה של סקוטי להשתחרר מהפנטזיה היא להגשים אותה הוא חוזר ומאבד את ג'ודי/מדלין שלו הנופלת גם היא אל מותה.

"ורטיגו", שאני כאן חוטא למורכבות עלילתו, נבחר לאחרונה על ידי המכון הבריטי לקולנוע לסרט הטוב ביותר של כל הזמנים. הסרט הדיח מראשות הרשימה את "האזרח קיין" ששהה בראש הרשימה 50 שנים תמימות. שני הסרטים הם ותיקים. האחד משנות ה-40 של המאה העשרים ואילו השני משנות ה-50.

מה השתנה פתאום? כיצד סרט שנושאו הוא טראומה גלויה הגוררת אשמה שגוררת אובססיה המכוונת לתקן את המעוות, לסובב את האשמה על צירה, לבטל את הטראומה ולהחזיר את המצב לקדמותו, הופך ליותר רלוונטי מסרט שגם הוא מתאר חיים שראשיתם בטראומה, אבל נסתרת, כזו שהופכת את החיים עצמם לסימפטום אחד גדול?

תשובה אין. יש לחיות קצת עם השאלה לפני שהתשובות תגענה. אך מהפך זה במדרג הקולנועי מגיע בעת מעניינת, בזמנים בהם כמידי שנה אנו חוזרים למוטיבים של טראומה ואשמה: אשמה יהודית של יום הכיפורים וטראומה ישראלית של מלחמת יום הכיפורים.

למעשה, טראומה ואשמה קשורות זו בזו ובחלק מהמצבים הטראומטיים לאשמה יש תפקיד מרכזי. עיקרה של האשמה הוא רגשות חרטה הנובעים מהתחושה או האמונה שניתן היה לעשות את הדברים אחרת כשהפורענות התרגשה ובאה. תחושת האשמה מתחזקת כאשר קדמו לה חוויות של פחד וחוסר אונים, שכן אלה נתפסות כפנימיות לאדם ובאחריותו הבלבדית.

וכשההתנסויות אלימות במיוחד - כמו אלה השייכות למלחמה בחיים הצבאיים, או אלה השייכות לטרור או לתקיפה חמורה או לתאונה קשה בחיים האזרחיים - חוסר האונים והפחד גוברים ומכאן שגם האשמה. "לו רק הייתי מחרף את נפשי ומחלץ את אותו פצוע הוא היה נשאר בחיים", אומר החייל. "לו רק הייתי נאבקת בתוקף", אומרת מי שנאנסה. "לו רק הייתי יוצא מהבית 5 דקות מאוחר יותר לא הייתי נקלע לתאונה", אומר מי שהיה מעורב בתאונה קשה.

אירועים טראומטיים הם מפגש עם הממשי, עם מה שהנפש אינה יכולה להעניק לו משמעות או לייצג באופנים אחרים ולכן נותר אך ורק הדבר כשלעצמו - אימה טהורה וחסרת פתרון או פשר. אולם, כפי שניתן לראות מהדוגמאות האופייניות למעלה, לאשמה דווקא יש פתרונים.

כשהנפגע לוקח על עצמו את האחריות לטראומה הוא מעניק לעצמו מראית עין של מי שהיתה לו שליטה על התרחשותה: לו רק היה נוהג כך או אחרת היתה הטראומה נמנעת. בתוך הנפש הופכת האשמה את הפאסיביות (זה קרה לי) לאקטיביות (אני הבאתי את זה על עצמי) והיסורים, גם אם נותרים קשים, הופכים למשהו שניתן לחשוב עליו.

ומה יהודי יותר מאשמה?

ומה יהודי יותר מאשמה? כל כך יהודי עד שיצרנו יום מיוחד רק בשביל להתוודות ולכפר. אליבא ד'יום הכיפורים כולנו פושעים וכולנו אשמים ועל כולנו לכפר על מעשינו. וגם כאן האשמה מסייעת לנו להתמודד עם

האסונות הפוקדים אותנו - ובחיי היהודים החורבן והאסון הזדמנו תכופות - שכן, אם אנו עם נבחר הכיצד זה שכל כך הרבה פורענויות נוחתות עלינו? אין זאת אלא שאנו מביאים את האסונות האלה על עצמנו: "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דפִי, הֶעֱוִינוּ, וְהִרְשַׁעְנוּ, זַדְנוּ, חָמַסְנוּ, טָפַלְנוּ שֶׁקֶר, יָעַצְנוּ רָע, כִּזַּבְנוּ, לַצְנוּ, מָרַדְנוּ, נִאַצְנוּ, סָרַרְנוּ, עָוִינוּ, פָּשַׁעְנוּ, צָרַרְנוּ, קִשִּׁינוּ ערֶף, רָשַׁעְנוּ, שִׁחַתְנוּ, תִּעַבְנוּ, תָּעִינוּ, תִּעְתָּעְנוּ".

לנוכח הפורענות אנו מעצימים את האשמה וכך הורגים שתי ציפורים במכה אחת - אנו נותנים משמעות לאסונות הפוקדים אותנו ובו בזמן חונקים את הספקות בדבר קיומו של האל שמכזיב. לא בו האשם אלא בנו. את האשמה קל יותר לשאת ולחשוב מאשר את הטראומה, את חוסר הפשר ואת חוסר האמונה.

• הכותב הוא פסיכולוג קליני בנט"ל – נפגעי טראומה על רקע לאומי
• המאמר נכתב במסגרת קמפיין של עמותת נט"ל: "39 שנים עברו מאז המלחמה - הגיע הזמן שתחזור הביתה", המיועד ללוחמי יום כיפור ומלחמות ישראל המתמודדים עם טראומת המלחמה.
• קו סיוע בחיוג חינם 1-800-363-363.