"המלחמה בסלמנדרות": משל למין האנושי
הרומן שכתב קארל צ'אפק ב-1936, מתאים לזמננו משום שהגרוטסקה שבו - ריבוי שבט סלמנדרות שמאיים על העולם מכל בחינה - לא נראית כיום כה רחוקה מהמציאות. את תולדות העתיד המוזר חזה הסופר בעודו תוהה על משמעות החיים. ביקורת
רב חובל סטריאוטיפי ומגוחך בשם ואן-טוך מגלה בפינת עולם נידחת זן מיוחד של סלמנדרות. הן מסוגלות לחיות גם על היבשה וגם בתוך המים, ללכת על שתיים, לדלות עבורו פנינים מתוך צדפות, ואם מראים להן איך - הן גם מסוגלות לנקב בסכינים בטנים של כרישים. יתרה מכך, כושר הלימוד שלהם הוא מרהיב ומאלף.
עוד ביקורות בערוץ הספרים :
- "הפרדס של עקיבא": משל ישן-חדש
- יש לקולונל מי שיכתוב עליו : איראן האחרת
- "50 גוונים של אפור": לקרוא ולטרוף
במהרה הן גם מסוגלות לדבר, ובעיקר, העובדה שרב החובל "גילה" אותן גורמת להן להתרבות בממדים חסרי פרופורציה, ולאיים על העולם מבחינה מדינית, גיאוגרפית וכלכלית. כך מתחיל הרומן "המלחמה בסלמנדרות" שיוצא עתה בתרגום מחדש, וכמו כל רומן אלגורי, במיוחד כזה שנכתב ב-1936, הוא מעלה קודם כל שאלות על הרלבנטיות שלו ועל אופן עמידתו, אם בכלל, במבחן הזמן. לאלגוריות ומדע בדיוני יש תוחלת חיים בעייתית. זו כנראה הסיבה שלא נזכה לקרוא בעברית חלק מיצירותיו המופתיות של פיליפ ק. דיק, כי הוא פשוט חזה תקופות שכבר חלפו.
צ'אפק לא מיקם את הסיפור שלו על ציר הזמן, אבל הרוחות הגיאו-פוליטיות של התקופה מנשבות ללא הרף בין מילותיו, וזה ניכר גם בהתרסות העוקצניות שהוא שולח לעבר המעצמות האירופיות הישנות, כמו למשל בריטניה. הוא לא מחמיץ הזדמנות לעקוץ את הבדלנות, את ה"בדידות המזהרת" ואת השמרנות הבריטית. בנוסף, יש משהו בגישה הלכאורה סאטירית שלו, שהופכת את המציאות דאז למאוד רלבנטית. לפעמים הסאטירה כל כך טובה עד כדי כך שהיא אינה סאטירה, אלא סוג של ריאליזם.
סלמנדרות, או כל דבר אחר
כשהוא מתאר פוליטיקאים וחברי דירקטוריון לכאורה בצורה סאטירית (כמו בפרק הנפלא בו הוא מביא פרוטוקול של ישיבת דירקטוריון החברה, ששולטת בשינוע ותחזוקת הסלמנדרות) ייתכן שהתיאורים מוגזמים ומוקצנים לשנות ה-30, אך מאוד ריאליסטים למאה ה-21. אולי בלי שהתכוון, חזה צ'פאק איזו דמות של נפש פוליטית-מנכ"לית-ארכיטיפית.
בכל זאת, צ'אפק לא פונה אל הרגש כלל, אלא היצירה היא בעצם תרגיל אלגורי שכלתני. הרומן נכתב בצורה חצי דוקומנטרית: מצד אחד אנו מתקדמים לתוך עלילה לא-לגמרי ספרותית, ומצד שני קוראים את תולדות העתיד - את הכרונולוגיות שאולי נמצאו בארכיונו הפרטי של השוער, שייתכן שהוא זה שהביא את הקטסטרופה על האנושות, בכך שבחר להכניס את רב החובל ואן טוך לפגישה אצל הבוס שלו.
התיעודים מובאים על ידי דמויות שונות, חלקן די נלעגות, כמו למשל אייב וזוגתו השחקנית לילי, שבאחד הפרקים פתאום מוצאים עצמם מוקפים בסלמנדרות, ולא יודעים איך להתנהג, ובעצם מהווים מעין גרוטסקה מבחילה ופסימית של צ'אפק על איך הוא תופס את המין האנושי, ומה הוא חושב עליו. זו בעצם השאלה הגדולה העולה מתוך הספר: האם אפשר וצריך להאמין במין האנושי, או שבעצם הוא יחריב את עצמו בהזדמנות הראשונה. ואלו לא הסלמנדרות, כמובן. הן רק משל.
המין האנושי יחריב את עצמו כי הוא קצר רואי, חמדן, אלים וגזעני מטבעו (הסלמנדרות הן חיה בלתי אלימה בעליל, רק אם לא מותירים לה ברירה, רק אם קצו כל הקצים, אז היא מתקיפה). הוא ישמיד את עצמו כי כל אדם רואה רק את מה ששונה ממנו, ולעולם לא את מה שדומה לו. למעשה, צ'אפק לא לגמרי מאמין באדם, והפרק האחרון הוא מעין התחבטות של המחבר עם עצמו, האם בכל זאת צפויה תקווה, האם להשליך לאדם איזה חבל כדי שיטפס מהתהום אותה הוא כרה לעצמו, אותו חבל שהוא כרך בצורה כל כך מפוארת על צווארו. האם יש תקווה למין האנושי?
כי כמו שאלו סלמנדרות, זה יכול להיות כל דבר. הפתעות יכולות להגיע מהחלל החיצון או משינויים אקלימיים בכדור הארץ. אז האם האנושות תמיד תיתפס עם המכנסיים למטה, עסוקה במלחמות קטנוניות, ולא מגשימה ולו במעט את הפוטנציאל הרוחני שיתופי שלה?
אך מלבד השאלה המהותית על מצב האדם, צ'אפק גם שואל שאלות על מהות האדם. החרדות שעולות מתוך האלגוריה הזו הן מאוד מוחשיות, וכן, גם הן נותרו רלבנטיות. הסלמנדרות למעשה מציגות צורה אנושית מעוררת מחשבה.
"הסלמנדרות לא יודעות מה זה דמיון, הומור, מיסטיקה, משחק או חלום...הסלמנדרות הן מהפכת תרבות. לא חשוב שאין להן אמנות משלהן. לפחות לא מכבידים עליהם אידיאלים אידיוטיים, מסורות מיושנות וכל הזבל הרקוב, הפדנטי, המשעמם שנקרא שירה, מוזיקה, אדריכלות, פילוסופיה וכל התרבות.
הן רק שמטו מהציוויליזציה כל מה שהיה בה לא תכליתי".
מצד אחד, מדובר בפרופיל מחריד של אדם מכני וחסר רוחניות. אדם צייתן ללא כל חשיבה עצמאית מקורית, ובהחלט אפשר לראות את צייתני המשטרים האפלים של אותה תקופה, כאלו שמזינים את הפוביה הזו. אך למעשה, פרופיל כזה, עם אי אילו שנויים, קיים בהמוניו גם כיום. מצד שני, אל מול הסלמנדרות המכניות וחסרות המעוף, מציג צ'אפק את האדם האינדיבידואלי, הקפיטליסטי, בעל החשיבה העצמאית. וגם הפרופיל הזה מצמית ופסימי לא פחות. מדובר על אדם שלא מסוגל לראות לטווח רחוק, אדם נטול סולידריות בסיסית, ואם הדמיון והיזמות מביאים אותו למקום כה אפל, אולי באמת עדיף שיהפוך סלמנדרה.
השאלות האלו גורמות לספר להיות רלבנטי גם במאה ה-21, כי גם כיום עדיין אין לנו שום תשובות חד-משמעיות. מן הסתם האדם תמיד יהיה גם מכני וגם צייתן - וגם אינדיבידואל וגם אלים וגם גזעני. אין טוב בלי רע, ואין רע בלי טוב. ואין חדש תחת השמש.
"המלחמה בסלמנדרות", מאת קארל צ'אפק. מצ'כית: רות בונדי. הוצאת מחברות לספרות, 264 עמ'.
