סליחה שלא הייתי איתך מספיק; 10 חטאים בהורות
יום כיפור הוא זמן שבו כולנו עורכים חשבון נפש - וחשוב לעשות זאת גם על ההורות שלנו. אבל במקום שרק נכה על חטא, כדאי שגם נלמד מכך משהו לשנה הבאה. אלי זוהר ניב מציגה את 10 החטאים הגדולים של ההורות - וכיצד ניתן לכפר עליהם
יום כיפור בפתח, וגם החילונים שבינינו מוצאים עצמם בסוג של חשבון נפש: איפה היינו, מה עשינו, וכמובן למי חטאנו. זה הזמן לבקש סליחה ומחילה מאנשים הקרובים לנו, להיטהר ולהשתחרר מתחושות מעיקות, כך שנוכל להתחיל את השנה ממקום חדש, נקי ושקט יותר.
ואם כבר מדברים על חשבון נפש, על תחושה שפגענו, טעינו, כשלנו, הרי מי כמונו, ההורים, מכיר מקרוב, ברמה יומיומית ממש, את כל אלו? במהלך השנה אני פוגשת לא מעט הורים הנושאים עימם תחושות קשות של אשמה: למה עשיתי כך ולא עשיתי כך. נראה לי שנכון יהיה לומר שאין הורה שלא חש בזמן כלשהו כי שגה ואפילו הכאיב ליקרים לו מכל - ילדיו.
כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :
מה תתני לי? כשילד דורש פרס על התנהגות טובה
בדקו את עצמכם: האם אתם סמרטוט של הילדים?
6 שינויים שיהפכו את ההורות שלכם לקלה יותר
"אין יותר מחשב!": למה איומים ועונשים לא יעילים
זה כמובן מתחבר לרגשות האשם המוכרות לכולנו, המגיעות 'בילט–אין' עם הרך הנולד ומוצאות בתוכנו בית חם, מזין ומטפח. הסיבות לרגשות האשם האלו משתנות, אך התחושה המכבידה דומה. לכל מקום אשר נלך ילווה אותנו מעין דיאלוג פנימי שלא עוזב לרגע: "הייתי בסדר? טעיתי? האם מה שעשיתי ייצרב, חלילה, לכדי טראומה בנפשו של הילד שלי, או שזה לא נורא כל כך?". וכך הלוך וחזור, שוב ושוב, ללא הפסקה. מעייף, מתיש ומלאֵה.
לקראת השנה החדשה קיבצתי עבורכם את עשרת החטאים "המובילים" שהורים חווים. אני מזמינה אתכם להתבונן עליהם יחד, דרך זווית ראייה מעט שונה שתעזור לכם לסלוח לעצמכם. אני כבר סלחתי.
1. סליחה שהייתי הורה נוקשה מדי
שההורות שלי התאפיינה בהרבה מדי כעסים, איומים ועונשים ופחות מדי בהבנה, הכלה וגמישות. לא כך תיארתי לעצמי שאהיה.
בואו נזכור כי הורות היא מקצוע תובעני ואינטנסיבי שאנו נדרשים ללמוד תוך כדי תנועה, בתנאים מאוד לא אופטימליים של חוסר שינה, תחושת אחריות כבדה, חוסר ידע מוקדם, דאגה, בלבול, הצפה רגשית ועוד ועוד. קצת קשה בתנאים כאלה לעשות את הדבר הנכון תמיד, לא?
יתרה מכך. מרבית ההורים הנוקשים נוהגים בדרך זו פשוט מתוך חוסר ידע. אולי כך גידלו גם אותם, אולי הם חווים את התנהגות הילדים כמתקפה המאיימת על קיומם ומפעילים נוקשות כמנגנון הישרדות. בכל מקרה, ברור שהורה כזה נמצא במצוקה ואין ברשותו מוצא זמין אחר, טוב ונכון יותר.
איך מכפרים? כל מה שנדרש במקרה כזה הוא ידע מעמיק יותר בהורות ומגוון גדול יותר של כלים שיעמדו לרשותכם בזמן אמת. כל הורה יכול, ולא, זה לא מאוחר מדי. קראו ספר אחד או שניים (לא יותר מדי!), מאמרים מקצועיים בנושאים שמעסיקים אתכם, הצטרפו לקבוצת הורים, התייעצו עם הורים נוספים, ואם יש צורך - גם עם איש מקצוע מיומן.
2. סליחה שלא הייתי איתך מספיק
כל בוקר כשהתעוררת, כל צהריים כשחזרת מהגן או מבית הספר. לא הגעתי לכל המסיבות ולא הייתי שם בכל פעם שהיית צריך אותי.
בעידן המודרני בו אנו חיים הורים נדרשים להיות "מולטי-טאסק" ברמות על
. אנחנו עובדים הרבה מאוד שעות, גם כי יש בנו צורך למצות את היכולות שלנו (והתחרות היום גדולה מתמיד), וגם כי צריך לפרנס את המשפחה, שצרכיה גדלים ומתרבים מרגע לרגע. והיום לעבוד זה אומר ישיבות לתוך הלילה, המשך עבודה בבית דרך הטלפון והאינטרנט, נסיעות מרובות לחו"ל.
תוסיפו לזה תחביבים, חברים, משפחה מורחבת, זמן זוגי, זמן עם עצמי (יש דבר כזה?) - ומה נשאר להורות? בסופו של יום אנחנו מגיעים הביתה מותשים, אכולי רגשות אשם ומלאי הבטחות לשינוי. ממחר.
איך מכפרים? נתחיל בכך שחשוב לשים לעצמנו גבולות, לסגור טלפונים כשאנחנו בבית ולהיות באמת-באמת עם הילדים, להמעיט ברכישות מיותרות (בודאי של צעצועים, בגדים והפתעות לילדים - הם כבר מזמן לא מופתעים יותר מחמש דקות וחבל לעבוד שעות נוספות בשביל זה). במקביל נזכיר לעצמנו שתמיד נרצה להיות איתם יותר, אבל זה גם בסדר כשזה לא מתאפשר, כשאנחנו פה ושם מאכזבים, מתסכלים, כשאנחנו מממשים צרכים אחרים שלנו לפנֵי. גם זה חשוב, שהילדים שלנו ילמדו לקבל שיש להוריהם צרכים שונים משלהם.
3. סליחה שחזרתי לעבודה מוקדם מדי
כעבור חודשיים, שנה ואפילו שנתיים. כשאולי עוד היית צריך אותי קרוב-קרוב לידך.
לא פעם המציאות מתנגשת עם הפנטזיה. היינו רוצים להישאר עם הילדים בבית כמה שיותר, לקום איתם, לאכול ארוחת בוקר רגועה, לשחק ולבלות איתם, ללמד אותם, לעשות להם הום-סקולינג שכזה, אלא שלא תמיד זה ניתן. חלקנו מחויבים למקום עבודה, רובינו פשוט חייבים לקחת חלק בעול המכביד של הפרנסה. לא קל לתחזק היום משפחה.
איך מכפרים? נכון, הילדים לא חווים הורים במשרה מלאה, אבל לומדים להסתדר עם מבוגרים אחרים ההופכים במהרה להיות משמעותיים ואהובים. בנוסף, הם מקבלים במחצית השנייה של היום הורים מסופקים ומלאים יותר, המרגישים שהם מביאים לידי ביטוי עוד יכולות וחלקים משמעותיים שלהם. וזה לא פחות חשוב.
4. סליחה שלא שמתי לך גבולות ברורים
שלא לימדתי אותך להתמודד עם המילה "לא", שלא הגדרתי באופן ברור מה מותר ומה אסור, שנתתי לך כל מה שרק ביקשת, שאפשרתי לך לנהל אותי ואת חיי.
אנחנו נורא אוהבים את הילדים שלנו. אנחנו רוצים לתת להם את כל מה שאפשר וגם, לא פעם, את מה שאי אפשר. גם לאהבה שלנו אין גבולות. אנחנו לא רוצים לאכזב אותם, להכעיס אותם או לגרום להם להרגיש רע, והכי-הכי אנו רוצים שהם יאהבו אותנו ויחשבו שאנחנו ההורים הכי טובים שיש. בשביל זה אנו מוכנים להרחיב את מרחב המותר, לשים עצמנו בסוגריים ולוותר על הרצונות והצרכים שלנו.
אם רק היינו יודעים כמה רע זה עושה להם! אם רק היינו מבינים כמה, בעצם, הם צריכים את האיסורים האלה על מנת להרגיש ביטחון, על מנת ללמוד להתמודד עם תסכולים בחיים. אבל איך יכולנו לדעת את כל זה? את המקצוע הזה לא מלמדים בבית הספר.
איך מכפרים? גם פה, חברים, שום דבר לא אבוד. כל ילד רוצה וצריך הורה שיש לו עמוד שדרה, שיודע לעמוד על שלו. גם בגיל בוגר יותר. לא תמיד קל לעשות את המהפך הזה לבד, אז אל תהססו להיעזר באיש מקצוע שילווה אתכם וילמד אתכם לסלול דרך חדשה. תתפלאו לגלות שהילדים שלכם רק חיכו לזה.
5. סליחה שלא כיף לך לדבר איתי
שאני מַרְצֵה לך בלי סוף, נותן עצות בלי שהתבקשתי, ביקורתי מדי, לא מקשיב לך באמת. אז מה הפלא שאין לך סבלנות לדבר איתי וגם לא רצון לשתף אותי בחייך?
לדבר נכון עם ילדים זה סוג של מלאכת מחשבת: מה להגיד ומה לא, מתי לדבר ובעיקר איך. יש כאלה שזה בא להם באופן טבעי. אולי היה להם מודל טוב מהבית, אולי יש להם כישרון מולד, יכולת מופלאה שכזו לקשור שיחה עם כל אחד בכל מצב.
אבל לרבים מאיתנו זה קשה, בעיקר כשמדובר בילדים שלנו שאנחנו כל כך רגישים אליהם, כשנושאי השיחה מאוד מאיימים גם עלינו, כשאנחנו כל כך רוצים ללמד אותם, לעוץ להם עצות טובות שישמרו עליהם מכל רע, לעזור להם – וזה רק מרחיק אותם יותר ויותר.
איך מכפרים? בואו נעשה כאן משהו חדש. נתחיל מלהקשיב. להקשיב באמת, ללא התערבות, ונמשיך בכך שנדבר עם הילדים שלנו באופן מכבד, לא שופט ולא מתנשא. ובמשפטים קצרים וממוקדים. רק זה ולא יותר. ותראו מה יקרה.
6. סליחה שבחרתי לך גן/בית ספר לא מתאים
גן פרטי שהיה יותר מדי מגונן ולא הכין אותך לחיים, גן עירייה רווי ילדים, שהלכת בו לאיבוד והרגשת כל כך עזוב, בית ספר הישגי שהעמיס עליך הרבה יותר ממה שיכולת לשאת.
איזה כיף היה אם היינו יכולים לחיות את החיים מהסוף להתחלה, נכון? איך היינו מצליחים להימנע מטעויות, עושים את הבחירות היותר טובות והיותר מוצלחות, עוקפים מכשולים, בוחרים בול מה שנכון.
אבל מה לעשות, זה לא עובד ככה. פעמים רבות אנחנו מבינים מה נכון לנו, מה נכון לילדים שלנו, רק בדיעבד. לפעמים יסתבר שצדקנו, בפעמים אחרות - פחות.
איך מכפרים? זיכרו שגם אם אתם חשים שהבחה שעשיתם לא הייתה נכונה, לרוב לא הכל היה רע. כי הרי באותו גן "חממה" הילד שלנו נהנה גם מיחס עוטף ונעים, ובאותו גן עירוני יכול היה ללמוד להתמודד עם קושי. מי ידע מה טוב ומה רע? (בדרך כלל, אגב, הם כרוכים זה בזה). כשמסתכלים על זה בדרך כזו זה הופך את כל נושא הבחירות בחיים לקצת יותר אפשרי.
7. סליחה, ילד בכור שלי, שהעמסתי עליך יותר מדי
ש"ישבנו" עליך, תבענו ממך לעמוד בציפיות אין-קץ שלנו, להיות ילד טוב ומנומס, לעשות את הדבר הנכון והמכובד, להיות תלמיד למופת, לוותר לאחיך הקטנים.
זה באמת לא היה לעניין. נו, מה לעשות? אנחנו מגיעים להורות עם אפס ניסיון, מעט מאוד ידע והמון ציפיות ובאופן טבעי "מתגלחים על הזקן" של הילד הראשון שלנו. אז כן, הילד הבכור ממלא לנו את כל הפריים ודרכו אנו לומדים להיות הורים מנוסים וטובים יותר. ונכון, זה מאלץ אותו לספוג את כל הפנטזיות והמשאלות שלנו ולהיות מאוד קשוב וקשור אלינו.
איך מכפרים? זיכרו שלמרות כל המינוסים - הבכור שלכם מקבל בונוס ענק, משהו שלא יהיה לאף ילד אחר אחריו: את כל-כולנו. כל תשומת הלב שלנו, הזמן, ההתייחסות, האהבה, הפינוקים. הכל שלו - ללא שותפים. ועוד משהו: הוא מייצר בנו התרגשות שאין דומה לה. התחושה הראשונית הזו שקרה לנו נס, פלא העולם, אין ולא יהיו דברים כאלו. חוויה חד פעמית שלא תחזור עוד לעולם. גם זה - ייחודי רק לו. אז בכל זאת יש כאן עסקה משתלמת, לא?
8. סליחה שהתפרצתי עליך
כעסתי, הרמתי את הקול, אמרתי מילים שלא הייתי צריכה להגיד, התנהגתי באופן בלתי ראוי לחלוטין.
למי שזה לא קרה - שירים יד! אין הורה שלא נופל כאן. כן, כולנו בשר ודם, כולנו כועסים, כולנו אוגרים עומסים רגשיים גם ממקומות אחרים בחיים ולפעמים, מה לעשות, מאבדים את זה. זה לא נעים, זה לא מומלץ - אבל זה קורה.
איך מכפרים? השאלה הגדולה כאן היא עד כמה אנחנו נותנים לעצמנו להידרדר, באיזה שלב אנחנו תופסים את עצמנו וחוזרים לשליטה, באיזו תדירות זה קורה לנו ומה אנחנו עושים אחרי שזה קורה. על זה אנחנו צריכים לקחת אחריות. וכמובן - להתנצל. כמו גדולים, הכי אותנטי שאפשר, מכל הלב. זה גם מזכיר לכולם שאמא ואבא הם בני אדם ויכולים לטעות, וגם משמש כמודלינג לילדים שיבואו אף הם ויתנצלו לכשישגו. רק הקפידו לא לעשות את זה יותר מדי פעמים, כי אז זה כבר לא שווה כלום.
9. סליחה שרבנו לידכם
ששמעתם אותנו מתווכחים, כועסים, מתלהמים, שחשפנו בפניכם את החלקים הפחות "ייצוגיים" שלנו, שעירבנו אתכם בעניינים לא לכם.
משפחה זה לא פוסטר וגם לא "בית מרקחת". לפעמים זה יותר דומה למרקחה (אבן שושן: המולה, סערה) אחת גדולה. כל כך הרבה נקודות חיכוך, כל כך הרבה נושאים עליהם צריך להסכים וליישר קו - לא פשוט. וכן, ברור, גם הורים רבים. לא מסכימים ביניהם, מתחשבנים, מתוסכלים, נפגעים.
איך מכפרים? באיזשהו מקום לריב זה דווקא יופי של למידה. זה חלק מהחיים, מדגים את חופש הביטוי והעמידה על שלך, נותן מקום ולגיטימציה לביטוי ומאבק על רצונות אישיים וכדומה. השאלה היא רק איך רבים, ועוד יותר חשוב - איך מתפייסים.
אז שימו לב: מדובר באימון חשוב. לא יורדים מתחת לחגורה ולא מאבדים את הצפון. לעומת זאת, כן מתפייסים ואם גם הדגמנו זאת מול הילדים - סגרנו מעגל.
10. סליחה שהתגרשנו
שלא הצלחנו לשמור על המשפחה ביחד, שלא עמדנו בהבטחה שהבטחנו לעצמנו ולכם.
החלטה על גירושין היא תמיד קשה. כולם משלמים מחיר כבד והילדים, שלא מרוויחים דבר מהפרידה הזו, יותר מכולם. יחד עם זאת – זו לא סיבה מספקת להישאר יחד, כשנגמרת האהבה, התשוקה,
העניין וההערכה ההדדית, כשברור לאחד הצדדים או לשניהם שמערכת היחסים הזו כבר בלתי אפשרית עבורם.
אז היום כבר מותר להגיד את זה: מותר "לפרק את החבילה", לא חייבים להמשיך ולשמר את המסגרת בכל מחיר. עבור חלק (לפחות) מאלו שבחרו באפשרות הזו – זו מתנה. וכן, התשלום פה הוא במזומן - המחיר קשה וכאוב. אי אפשר לשנות עובדה זו - אך בהחלט אפשר לנהל מערכת נפרדת מכבדת שלא שופכת את המים עם התינוק.
איך מכפרים? פשוט עושים את הכי טוב שאפשר בנסיבות הקיימות - זה המון. זו הזדמנות לילדים שלכם ללמוד (שוב) איך אפשר לשמור על גבולות וערכים גם במצבים קשים.
ורגע לפני שאנחנו נפרדים רק זיכרו לומר לעצמכם "סלחנו-סלחנו-סלחנו". עכשיו אפשר להתחיל את השנה החדשה.
הכותבת היא יועצת משפחתית,
מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר
הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ.
לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן