למען אבא, לפצות את פליטי ערב היהודים

מתן פיצוי כספי על רצח נהוג גם אצל ערביי ישראל, והוא ידוע בשם "עטווה עשאיריה" (عطوة عشائرية). לפי מנהג זה, משפחת הרוצח משלמת למשפחת הנרצח סכום כסף לפדיית נפשו של בנה, והוא מסמל מעין "הודנה" - פסק זמן באירועי האיבה בין שתי המשפחות. אולי זה טוב גם ליהודים?

ארבעים שנה חלפו מאז נעלמו עקבותיו של אבי בדרך לבית הכנסת, בערב יום הכיפורים בבגדד, והאובדן עודנו צורב בלבי, כאילו היה מדובר בפצע חדש. גל האלימות השוטף את המזרח התיכון בעקבות מה שמכונה אצלנו "האביב הערבי" רק מחריף את הכאב. כשצפיתי בסרטון שבו נראה שגריר ארה"ב בבנגאזי כשהוא נגרר אל מותו, צף ועלה במוחי אירוע מתקופת ילדותי. זה קרה כשהייתי בת שמונה בבגדד עיר הולדתי, אחרי ההפיכה הצבאית של 14 ביולי 1958. אז גררו החיילים העיראקים ברחובות את ראש הממשלה הכל יכול נורי סעיד, שנתפס קרוב לביתנו, בשכונת אלבתאוין. אנשים אמרו שהגיע לו כי היה מושחת, כי עשק את העם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אולי בכל זאת אנחנו מפונקים? / שלמה קראוס

חינוך אינו תוכנית ריאליטי / ענת זוהר

הפעם, לנוכח הזוועה שהתרחשה בבנגזי, התקשיתי לשמור על קור רוח. קשה לי להשלים עם העובדה, שהמון זועם, בין אם הוא מאורגן או לא, מוכן לעקור מן העולם נשמות טהורות בלי הנד עפעף. דווקא השגריר האמריקני, שרחש כבוד והערכה לבני העם הלובי, והיו לו תוכניות לקדם את עניינם במדינתם, נפל קורבן ללינץ' שרירותי. גם אבי, עו"ד יעקב עבדול עזיז, היה קורבן שווא של שנאה עיוורת. יותר מכול מכאיבה לי העובדה שאבי אהב את ארצו והיה עיראקי גאה. הוא היה בקיא בקוראן, ואף נהג להאזין לפסוקי דת שהיו מושמעים ברדיו, וחינך אותנו ליחס של כבוד כלפי דת האיסלאם. כל אלה לא עמדו לזכותו כשחטפו אותו שלוחי המשטר.

כבר 40 שנה אני תוהה מה היו המניעים של משטר הבעת' לחסל את אבי. ככל הידוע לנו, היה הוא הראשון להיעלם בגל של חטיפות יהודים, שהתחולל בשנת 1972. הוא נעלם שנה לאחר שאמי, אחי, אחותי ואני נמלטנו מבגדד לישראל. לא היתה לנו כל דרך לחקור ולברר מה עלה בגורלו. אמת, לא ניסיתי להתמודד עם האובדן, אך מעולם לא השלמתי עם ההכרה שאבי חוסל רק בשל היותו יהודי. כל ניסיונותיי למצוא תשובות לחידת היעלמו בדרך ההיגיון, לא הביאו מרגוע לנפשי.

במהלך השבוע האחרון הושלך לפתחי עוד תפוח אדמה לוהט: כנס בינלאומי קורא להכיר ביהודים יוצאי ארצות ערב כבפליטים, ולהשוות את מעמדם לזה של הפליטים הפלסטינים. שאלתי את עצמי היכן אני עומדת בסוגיה זו. מעולם לא עלה בדעתי לכרוך תשלום כספי באובדן נפשות. אבל ככל שנוקף הזמן, וככל שאני נוברת במכתבים של אבא, מתחזקת אצלי התחושה שאני ראויה לפיצוי. אסביר למה. מתוך המכתבים, שבעבר נמנעתי מלעלעל בהם, עולה בבירור שאבא רצה לדאוג לי לנדוניה. הייתי אז בת 22. היציאה מעיראק הייתה אסורה על היהודים, אך התאפשרה טיפין טיפין, ובשעה שאבי המתין לקבלת דרכון, הוא ניסה לגייס כספים שהגיעו לו מעבודתו כעורך דין ומתשלומי הפנסיה שהיה אמור להתחיל לקבל. הסיבה שבגינה התעכב בבגדד ולא הצטרף אלינו הייתה הכסף שעבורו שילם בחייו.

האם אפשר לפצות בכסף על אובדן חיים? אמי ז"ל היתה אומרת: איך אפשר לקבל כסף תמורת דמו של יקירנו? אמת, שום סכום שבעולם לא יחזיר לי את אבי, אבל לפי תחושתי, פיצוי כספי, ולו גם סמלי, יעשה עמנו חלקיק של צדק. יותר מזה, הוא יבהיר לפלסטינים שלא רק הם היו קורבנות. גם אנו, יהודי מדינות ערב, שילמנו מחיר כבד. גם לנו נכונה אמרתו הידועה של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש: "מולדתי איננה מזוודה ואני אינני נוסע".

הכותבת נמלטה מעיראק בשנת 1970 בסיוע הכורדים והגיעה לארץ דרך איראן. כיום משמשת יועצת לענייני הסברה בערבית במשרד החוץ

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il