לסייע למטופלים שלמדינה נוח לשכוח

"כשהכוס נופלת,/ רסיס ניתז, / ופיסת נייר נשמטת/ ומשהו זח או זז/ ומשהו חורג מן המסגרת הנכונה/ צריך להישמר מזה מאד. // (...)// אני, לְמֶחְצָה, פּוֹחֶתֶת במהירות./ יש ניע באוויר. התבנית חסרה,/ אולי אני היא הנופלת במהירות". דליה רביקוביץ ,"סימנים".

כשאדם "נופל במהירות" או "פוחת במהירות" וסביבתו הנפשית הפנימית מְפֵרָה את איזונה הוא זקוק ל"מסגרת נכונה", לתבנית, לביטחון וליציבות בסביבתו החיצונית, שתהווה קרקע ותשמש כמְכַל לנפש הרועדת.

לעתים, מצבי נפש כאלו מובילים לאשפוז פסיכיאטרי. עצם המעבר לשהייה במוסד טיפולי כלשהו כבר יש בו מאפיין של היעדר יציבות: האדם עוזב את סביבתו המוכרת, מצוי במצב של חוסר ודאות, מושׂם עם מטופלים נוספים בחדר, על כל המשתמע מכך.

סביבת מוסד פסיכיאטרי צריכה, אם כך, להיות סביבה מיטיבה במיוחד: מרגיעה, עוטפת, מחזיקה, עם מספר מספק של אנשי צוות ותנאים פיזיים נוחים ומרגיעים המאפשרים בסיס להחלמה או להתאוששות. תנאים פיזיים נוחים ומרגיעים. או לכל הפחות תנאים סבירים הראויים למגורי אדם.

בהפרש של פחות משלושה שבועות קראתי – בזעזוע ובהתקוממות – שתי כתבות על תנאי המחיה הקשים והבלתי נתפשים בחלק מן המחלקות בבית החולים אברבנאל, שהן רק חלק מסדרת כתבות המפורסמות כבר שנים על תנאי המחיה בבית החולים. אור קשתי מתאר ב"הארץ" את אחת המחלקות הקשות בבית החולים בכתבתו "ביקור עצוב באברבנאל לפני הקיצוצים".

הכתבה השניה היא רשימה מטלטלת וקורעת לב של אב שבנו בן ה-12 אושפז בבית החולים אברבנאל. בין השאר, הוא כותב: "עמדתי במחלקה, עיניי דומעות מהכאב וצורבות מאדי הליזול ומצחנת השתן, התבוננתי

מסביב ולא האמנתי. עמדתי בתחילתו של מסדרון מאיים שהמרצפות בו התרוממו מהזנחה של שנים, כשלפתע מקק גדול מכוער, כאילו בן בית הוא, חצה את המסדרון. נכנסנו לחדר שמעכשיו יהיה הבית השני של ילדנו.

חדר עם קירות ערומים, צבע מתקלף חושף שכבת טיח, מרצפות שבורות, כיור מזוהם בפינת החדר ומיטת ברזל ערומה עם רגליים חלודות. חיפשנו היכן לשים את חפציו של בננו, את הדובי שאהב כל כך, אך בחדר הקר והמנוכר לא מצאנו מדף או שידה, ונאלצנו לקחת איתנו את הדובי הקטן שהיה הקשר היחיד שלו לעולמנו. חדר ללא תמונה וללא פרח, ללא קישוט. גרוע יותר מחדר בבית סוהר. לכתבה המלאה לחצו כאן .  

יחד עם תחושות הכאב והזעזוע שמלאו אותי, הרגשתי שאחרי הכתבה הזאת אי אפשר להסתפק בתחושת זעזוע ואחר-כך להמשיך כאילו כלום אלא מוכרחים לעשות מעשה.

נזכרתי בשורות מהשיר "נוסע סמוי" של חוה אלברשטיין: "עמוק בבטן הספינה/ בחום כבד בחשיכה/ אדם נואש מאד מצא מחבוא// נמלט מסכנה גדולה/ נוסע אל הלא נודע/ היש נמל גם בשבילו?// (...) // להיות פרצוף בלי שֵׁם/לחיות תמיד בצל// (...) // ולוּ היית גם אתה/ קברניט של אניה גדולה/ האִם היית מתקרב לזר/ נותן לו אוכל ומשקה/ נותן מיטה ומחסה/ אֶת כל מה שאסור אבל אפשר/ הלא האיש אדם נרדף/ הלא האיש עלה נידף/ מה יעלה בגורלו".

חשבתי על האנשים שהסכנה הגדולה עבורם מצויה בנפשם שלהם, והם נמלטים למקום שאמור להגן עליהם, אבל דווקא המקום הזה נחווה כמיטלטל בהיעדר תקציבים שיאפשרו לו לספק למטופליו תנאי מחיה ראויים. כמטפלת, חשבתי על הצוות הטיפולי במקום הזה, שעובד בתנאים בלתי אפשריים ובתוך זה מנסה לעשות את הטוב ביותר עבור מטופליו. חשבתי על קברניטי המדינה שלנו ועל סדרי העדיפויות שלהם, חשבתי על מושגים כמו אנושיות, כמו כבוד, כמו חמלה.

בקבוצת הפייסבוק "למען מטפלים באומנות - בוגרים וסטודנטים" מצאתי שותפוֹת לתחושותי. הקבוצה למען הוקמה לפני שנה, מתוך מאבקם של המטפלים בהבעה ויצירה על הכרה חוקית במקצועות הטיפול בהבעה ויצירה, הכרה שתאפשר להם להשתלב - בתקני עבודה מסודרים - בעבודה טיפולית במוסדות של בריאות הנפש.

תחושותינו הקשות בעקבות הכתבות שקראנו היתרגמו, תוך שעות ספורות, למעשים. תוך יומיים היינו בבית החולים בפגישות עם הצוות הטיפולי והאדמיניסטרטיבי שארגן לנו סיורים במחלקות השונות, כדי שנראה במה אנחנו יכולות לסייע.

"שתן ששנים נספג בקירות"

אֶת המתואר בכתבות שקראנו הרגשנו כעת דרך הגוף ובאמצעות חוש הראייה וחוש הריח. הדחף הפיזי הראשוני שלי מיד כשנכנסתי לאחת המחלקות – היה לפתוח את הדלת, לצאת החוצה ולנשום אוויר צח. צחנת השתן היתה בלתי נסבלת; "שתן ששנים נספג בקירות", אמר לנו איש מהצוות שליווה אותנו בסיור.

התבוננּו על הקירות העירומים במחשבה לצייר עליהם ציורי קיר; "תציירו בצבעים מרגיעים", ביקש מאיתנו אחד המטופלים. חשבתי על כך שאני בעוד כמה דקות יכולה לצאת משם ולחזור לשגרת יומי מחוץ לריחות ולמראות הקשים. לאנשים המאושפזים בתנאים הללו אין את האפשרות לצאת משם. או אפילו אפשרות לזעוק את זעקתם.

"לאנשים המאושפזים בתנאים הללו אין את האפשרות לצאת משם"

מבצע ההתנדבות "מטפלים באומנויות מתגייסים למען בית-החולים אברבנאל" נולד מתוך אחריות טיפולית ודאגה עמוקה לשלומם ורווחתם הבסיסית של המטופלים שלמדינה נוח לשכוח. בית-החולים נענה בשמחה רבה ליוזמה שלנו ועובד איתנו בשיתוף פעולה ובהתגייסות מלאה למען שיפור תנאי חייהם של המטופלים במקום, בגבולות הדברים שאנחנו יכולים לעשות בעזרת תרומות של חברות פרטיות ואנשים פרטיים.

לאחר ביקור במחלקות השונות בבית החולים אברבנאל קשה לדעת מהיכן להתחיל. בחרנו להתחיל את פעילותנו באחת המחלקות, בפעילות שתכלול את שיפור מראה המחלקה באמצעות ציורי קיר בעלי איכות מרגיעה, כפי שביקש אותו מטופל.

יום הפעילות הראשון התקיים ב-14/8/12. חדר האוכל שינה את מראהו והמטופלים התרגשו מבואנו ומנוכחותנו וממראהו החדש של חדר האוכל. אופי הציורים נקבע בשיתוף עם מנהל המחלקה והצוות הטיפולי במקום. אֶת הצבעים תרמו לנו – בנדיבותן – חברת טמבור וחברת פלדע. זהו צעד ראשון בהתגייסותנו למען בית החולים והמטופלים.

טיפול בהבעה ויצירה משלב בתוכו יצירה כערוץ טיפולי, באמצעותו יכולים המטופלים לגעת ולעבד תכנים נפשיים באופן שמאפשר להם את המרחב שמספקת היצירה יחד עם גבולות בטוחים. כמטפלות בהבעה ויצירה – אומנות, ביבליותרפיה, מוסיקה, פסיכודרמה ותנועה – אנו מאמינות שהיצירה והעשייה תורמות לתחושות מסוגלוּת ומסייעות בארגון הפנימי של הנפש; לכן החלטנו לשלב את המטופלים בסדנאות יצירה ובתערוכות במסגרתן הם יִצרו, ובכך יתרמו וישפיעו על הסביבה בה הם נמצאים.

"תציירו בצבעים מרגיעים". צילום: טליה פרידמן

במסגרת הפעילות הראשונה יצרו המטופלים בסדנא יצירות בנושא "מקום או דבר שמרגיע אותי". בתום הסדנא קיימנו במחלקה תערוכה מיצירות המטופלים, שלוותה בכיבוד ובשירה משותפת בציבור, לצלילי גיטרה של אחת מהמטפלות במוסיקה.

מקום או דבר שמרגיע אותי

בהתכנסות בתערוכה ביקש מאיתנו אחד המטופלים שנקרא שוב לפני כולם את השיר "מבוקש" של אדמיאל קוסמן שקראנו לפני כן בסדנא: "מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש. לכמה רגעים בלבד. / (...)/ מבוקש דיבור אחד, נקי, נעים וחם שישמש ספסל, / מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה- יונה, נפשי שלי (...)".

המטופלים היו נרגשים מעצם המפגש, מההתעניינות שלנו, מהעשייה, מהיחד ומהאפשרות להביע את עצמם - ולזכות להֵד - באמצעות יצירה מסוגים שונים. אחד המטופלים שר לנו את השיר "לתת" של בועז שרעבי כאות תודה, והרעיד בשירתו את מיתרי הלב.

נראה שהפעילות המשותפת תרמה לאווירה נינוחה בקרב המטופלים, שיצרו קשר עין זה עם זה, פנו האחד לשני, שרו יחד, חייכו. בתחילת פעילות השירה המשותפת חלק מהמטופלים התווכחו ביניהם על "סולואים", כמו נאבקים על השמעת קולם.

בהמשך השירה אפשר היה לראות שהם מפנים זה לזה מקום ומבקשים מהמטפלת במוסיקה זה עבור זה: "הוא יודע לנגן, תני לו, בבקשה, הוא כל היום יושב ככה מדוכא, לא זז... ". באותם רגעים של חוויה סביב האומנות - מוסיקה וציור ושירה -נראה שהתאפשרה מציאה של מקומות שקטים עליהם הונחה הנפש.

דליה רביקוביץ כתבה בשירהּ "הצהרה לעתיד": "אדם כשהוא רעב/ או לא בטוח/ הוא יעשה פשרות,/ הוא יעשה דברים/ שלא חלם עליהם בחייו. // לפתע יש לו גב עקום,/ ומה קרה לו לגבו/ שנתעקם?/ אבדן הגאֲוָה. / וחיוכו קפוא/ ושתי ידיו מטונפות/ או כך נדמה לו/ ממגעם של חפצים לחים/ שאין לו מפניהם מנוס. // ואין לו שום ברירה/ או כך נדמה לו,/ והוא יבליג שנים רבות/ עד להפליא/ ורק ירשום את קורותיו/ בְּפְנִים/ שנה אחרי שנה".

תנאי מחיה כמו שקיימים בחלק מהמחלקות בבית החולים אברבנאל מזינים את רעב הנפש ואת הרעד הפנימי. אנחנו מתגייסים כדי שאנשים לא יאלצו להבליג שנים רבות ולרשום את כאבי הקירות העירומים, המרצפות השבורות, הצחנה - בתוך נפשם, שנה אחרי שנה.

כדי ליצור ברירות, כדי שיהיה עתיד.

• לסיוע ולתרומות ציוד להמשך הפעילות בביה"ח אברבנאל  פנו באמצעות  דף הפייסבוק .
• הכותבת היא מטפלת רגשית בהבעה ויצירה - ביבליותרפיסטית.