החסכון הפנסיוני בישראל - מורה נבוכים

המושג "חסכון פנסיוני" מתייחס בעיקר לכספים שיעמדו לרשות אדם עם פרישתו מעבודה, לאחר שהגיע לגיל מסוים או בעקבות אובדן כושר עבודה (עקב תאונה או מחלה). עם זאת, הוא מתייחס גם לכספים אלו כשהוא מותיר אותם לשאיריו לאחר פטירתו.

הכספים שיעמדו לרשות אדם עם פרישתו מתחלקים לשלושה רבדים: קצבת זיקנה מהביטוח הלאומי, וקצבאות משלימות אם יש (כגון הבטחת הכנסה או נכות). הרובד השני, שבו נעסוק, הוא חסכון פנסיוני ייעודי, כמו קופת גמל, קרן פנסיה או ביטוח מנהלים. הרובד השלישי, הם חסכונות, השקעות או נכסים (כמו דירה להשכרה), שהאדם צובר באופן עצמאי ומשתמש בהם לאחר פרישתו.

ללא אחריות, ללא סיכונים

בעבר היתה נהוגה בישראל, בעיקר במגזר הציבורי, פנסיה תקציבית - בה המעביד מחויב לתשלומי הפנסיה של העובד, על-פי נוסחה שנגזרת משכר העובד לאורך השנים, ותקופת העבודה שלו אצל המעביד. במצב זה העובד לא אחראי לחסכון ולא נוטל סיכון כלשהו.

המגזר הציבורי בישראל עבר (עבור עובדים חדשים) משנת 2002 לשיטה, הנהוגה גם במגזר הפרטי, של פנסיה צוברת - שבה העובד והמעביד מפרישים כספי תגמולים (5-7% מהשכר כל אחד), ונוספים להם כספי הפיצויים שהמעביד מפריש - 8.33% מהשכר.

הכספים מופרשים אל "גוף מנהל" (למשל קרן פנסיה) שקולט את הכספים, מנהל ומשקיע אותם, ומשלם את הפנסיה בבוא היום - כך שהמעביד אינו אחראי יותר לתשלום הפנסיה. עד 1995, קרנות הפנסיה פעלו בשיטה של "צבירת זכויות"

(Defined Benefit), שבה העמית צובר זכויות פנסיה שנגזרות מההפרשות שלו, למשל 2% פנסיה לכל שנת עבודה וחסכון.

בשיטה זו, הקרן צוברת נכסים, ועליה מוטלת האחריות לכיבוד זכויות העמיתים בבוא העת. הקרן נדרשת לוודא שהנכסים יכולים לכסות את ההתחייבויות העתידיות - מה שנקרא "איזון אקטוארי". לאחר שהתברר בשנות ה-90 שהקרנות הגדולות צברו גרעון ולא איזון אקטוארי, החליטה המדינה ב-1995 לסגור את הקרנות הותיקות ללקוחות חדשים, ולהפנות את הלקוחות החדשים לקרנות פנסיה חדשות שנפתחו החל מאותה שנה.

בקרנות החדשות, כמו בקופות הגמל ובביטוחי המנהלים (מ-1991 ואילך), אין התחייבות של הגוף המנהל לגובה הפנסיה. ההתחייבות היא רק של החוסך להפקדת השיעור הקבוע מהמשכורת (Defined Contribution) – ומכאן הוא תלוי, לטוב ולרע, בתשואה על תיק ההשקעות, וכן בעלויות שונות כמו דמי הניהול ועלות הכיסויים הביטוחיים. באותן שנים, נהגה המדינה להנפיק אגרות חוב מיועדות (אגרות חוב ממשלתיות לא סחירות, נושאות הצמדה למדד וריבית, המונפקות רק לחסכונות הפנסיה) בשעור 70% מכספי קרנות הפנסיה.

מעבר מצבירת זכויות להשתתפות ברווחים

בשנת 2003 בוצעה רפורמה נוספת, שבה הפחיתה המדינה את הנפקת האג"ח המיועדות לקרנות הפנסיה לכדי 30% מהכספים, ושלחה אותן להשקיע בשוק ההון. השילוב של שלושת הרפורמות, של מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, מעביר מצבירת זכויות להשתתפות ברווחים, והפחתת הנפקת אג"ח מיועדות - נתפס על ידי ארגונים חברתיים כהסתלקות של המדינה מאחריותה לגורל כספי הפנסיה, והעברת האחריות אל החוסך, עם זאת זוהי גם המגמה העולמית.

בהמשך אמנם קיבל החוסך זכויות שונות - לבחור את הגוף המנהל, את סוג תכנית הפנסיה ומסלול ההשקעה, וגם את הזכות להעביר כספים בחסכון בין תכניות וגופים מנהלים. אולם להרבה אנשים אין את הידע והיכולת הנדרשים לקבלת החלטה טובה.

בכך לא פסקו הרפורמות: רפורמת "ועדת בכר" העבירה את ניהול קופות הגמל וקרנות הפנסיה שנוהלו על ידי הבנקים, לידי חברות הביטוח ובתי ההשקעות. ב-2008 נקבע צו "פנסיה חובה" שמחייב מאז הפרשה של העובד והמעביד, לכל שכיר, לתכנית פנסיה.

באותה שנה הוחל גם תיקון מס' 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, שקבע שמאותה שנה, הפקדות לפנסיה ישמשו לחסכון לקצבה (תשלום חודשי קבוע לפנסיונר) ולא לחסכון הוני (חסכון שניתן למשוך אותו בסכומים חד-פעמיים על פי רצון החוסך), כפי שהיה ניתן עד אז.

ומה עם ביטוחי המנהלים?

גם ביטוחי המנהלים עברו רפורמות: אותן תכניות שמשווקות חברות הביטוח משלבות חסכון עם ביטוחים שונים - ביטוח חיים ואובדן כושר עבודה, ותנאים שניתנים לבחירת החוסך - באמצעות פוליסת ביטוח. בשנות השמונים שווקו פוליסות "מבטיחות תשואה" שמבוססות בלעדית על אגרות חוב מיועדות.

ב-1991 עברו לשיווק פוליסות "משתתפות ברווחים" שבהן רווחי החוסך מבוססים על רווחי תיק ההשקעות, ודמי הניהול מבוססים על 15% מהרווח הריאלי המצטבר, כך שהחוסך וחברת הביטוח מתחלקים ברווחים. ב-2004 נפסק שיווק הפוליסות המשתתפות ברווחים מסוג זה, ובפוליסות ששווקו מאותה שנה דמי הניהול מבוססים על אחוז מההפקדות ומהצבירה השנתית.

כיצד ניתן למדוד את השפעת השינויים על גובה הפנסיה? המדד העיקרי שאנו משתמשים בו הוא "שיעור התחלופה" - שיעור התחלופה ברוטו הוא היחס בין גובה הקצבה החודשית (לפני ניכוי מס) לאחר הפרישה שמתקבלת מהחסכונות הפנסיוניים, לבין השכר הממוצע ברוטו בתקופת התעסוקה. שיעור התחלופה נטו מביא בחשבון את השפעת המיסים מחד ותשלומי העברה מאידך - ובראשן קצבאות הזקנה, בדרך כלל הוא גבוה יותר משיעור התחלופה ברוטו.

במערכות פנסיה מבוססות-זכויות (כמו פנסיה תקציבית או הקרנות הוותיקות) קל לקבוע את שיעור התחלופה ברוטו, למשל 2% לכל שנת עבודה וחסכון עד 70% סה"כ. במערכות מבוססות צבירה, השיעור תלוי בגורמים רבים: שיעור התשואה על תיק ההשקעות, גובה דמי הניהול שגובה הגוף המנהל (שחלק מהם משולמים כעמלה לסוכני הביטוח), עלות הכיסויים הביטוחיים, תוספות והפחתות בגין התאמה אקטוארית (בקרנות הפנסיה), וגובה מקדם ההמרה.

אולם, יש גם שני נתונים אקסוגניים (חיצוניים) שלמערכת הפנסיה אין שליטה עליהם: מספר שנות החסכון, שקשור גם לגיל היציאה לפנסיה, והאם ההפרשה לפנסיה היא על כל מרכיבי השכר או רק על חלקו.

כתוצאה מכך, לנשים שיעור התחלופה בפועל נמוך יותר מאשר לגברים, בגלל פחות שנות חסכון – עקב גיל פרישה נמוך יותר, והפסקות עבודה בגלל לידות. בנוסף, במקומות עבודה רבים, במיוחד המגזר הציבורי, ההפרשות לפנסיה הן לא עבור כל רכיבי השכר, כמו שעות נוספות, משמרות ותוספות שונות. הערכות שונות מדברות על שיעור תחלופה ברוטו של 50% לגברים ל-42% לנשים הנמצאים כיום במעגל העבודה.

"מקדם ההמרה". מה זה?

ומהו מקדם ההמרה? זהו אותו יחס בין גובה החיסכון שנצבר עד ליום הפרישה, לבין הקצבה החודשית שתשולם. ככל שמקדם ההמרה גבוה יותר, כך הקצבה החודשית נמוכה יותר. עד 2001 שווקו ביטוחי המנהלים עם מקדמי קצבה נמוכים יחסית (כמו 166 לגברים). מאותה שנה תוקנו המקדמים, בגלל עליית תוחלת החיים, וכיום

הם עומדים על 220-240. עד סוף 2012 ניתן עוד לשווק פוליסות ביטוח עם מקדם המרה מובטח מראש בפוליסה, בהמשך, כמו בקרנות הפנסיה, הוא ישתנה בהתאם לתוחלת החיים.

• הכותב הוא יו"ר פורום החוסכים לפנסיה בישראל, וחבר צוות הכלכלה של ספיבק-יונה המייעץ למחאה החברתית.
• המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
• לכל השיעורים לחצו כאן .