העסקה פוגענית והחברה הישראלית

"העסקה פוגענית" היא דפוס העסקה שבו מתקיימים הסדרים שמטרתם הדרה, ניצול או קיפוח שיטתיים של עובדים. "עובדי הקבלן" בפרט ומיקור חוץ בכלל הם דוגמאות בולטות להעסקה פוגענית, שהתפשטה במגזר הפרטי והציבורי כאחד.

בהעסקה פוגענית מתקיים ניסיון מצד המעסיק או הנהנה מהעבודה לפגוע בעובדים או לשלול מעמד, שכר, זכויות והטבות מעובדים, או להדיר או להפלות בין עובדים לבין עובדים אחרים, בכסות חוקית או בהפרת חוק, תוך התנערות ממחויבויות הנגזרות ממערכת יחסי העבודה.

העסקה פוגענית נעה בין מקרים בהם נהוג שיעבוד, הטרדה קשה ופגיעות פיסיות ונפשיות (/adverse abusive employment) לבין דפוסי העסקה בהם נהוגים באופן שיטתי אפליה, קיפוח של זכויות, הפרת חוק וחוסר ביטחון תעסוקתי מובנה (precarious employment).

מדובר בצורות העסקה "לא שגרתיות" שמטרתן להדיר עובדים מזכויות שהושגו בהסכמים קיבוציים או מכוח חוקי העבודה והפסיקה ולאפשר את העסקתם הנצלנית והממסחרת. התוצאה - פגישה קשה ברווחתו, בבריאותו ובכבוד העובד כאדם.

העסקה פוגענית אינה עניין חדש. הסופר צ'רלס דיקנס תיאר עולם כזה בספריו מהמאה ה-19 ומרקס והסוציאליסטים הראשונים ראו בשינוי פני החברה והכלכלה אמצעי שיהפוך גם את עולם העבודה להוגן ומכבד את אנושיותם של העובדים.

שינויים היסטוריים יצרו במהלך המאה ה-20 מבנה העסקה "סטנדרטי", נורמטיבי, שכלל משרה מלאה, העסקה רציפה, הסדרי ביטחון תעסוקתי וזכויות נלוות. הישגים חברתיים אלה נשחקו מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 ומאז פורחים דפוסי העסקה "לא סטנדרטיים". בישראל, רוב העובדים אינם מאורגנים בוועדים וישראל היא ממובילות טבלת ה-OECD באי-השוויון הכלכלי ושיאנית עולמית באחוז עובדי הקבלן.

הדרה, ניצול וקיפוח

תנאי בסיסי בהיגיון הניצול הוא התנערות מהעובד, באמצעות העסקתו הלא-ישירה כעובד קבלן (מיקור חוץ) או באמצעות ההתייחסות אליו כאל סוג של עובד חיצוני או כבעל זיקה פחותה לארגון. "הדרה" כזו מתאפשרת על ידי ההבחנה בין עובד קבוע לזמני, או בין עובד חודשי ליומי, או באמצעות העסקה במשרה חלקית, בהיקף שאינו קבוע, "לפי שעות", חוזה לתקופה קצובה, סטטוס של עובד פרויקטים, על חשבון תקציבים מיוחדים, בחוזים אישיים, בהעסקה כמרצים "מן החוץ", ועוד.

בתנאים אלה יכולת העובדים ליהנות מזכויות המגן הקבועות בחוק או בצווי ההרחבה פחותה משמעותית וכך גם אפשרותם להתאגד ולהיאבק על שיפור תנאיהם. בנוסף, אלפי עובדים בארץ חשופים להכחשת מערכת יחסי העבודה (יחסי עובד-מעביד) עמם באמצעות העסקתם באמצעות מלגות מחקר (סטודנטים וחוקרים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר), או כפרילנסרים או כעצמאיים, גם במקרים בהם הם מועסקים אצל מעסיק יחיד או עיקרי, או תמורת תשר (מלצרים), תוך קיפוחם מכל הגנות חוקי העבודה.

דוגמה בולטת בישראל להעסקה פוגענית הם ההסדרים הנצלניים, המפלים והמקפחים הנהוגים ביחס לעובדים זרים בעשרים השנים האחרונות. למעשה, עצם קיומו של מגזר המועסק בחסות המדינה בתנאים נחותים מאפשר להחליש אוכלוסיות אחרות של עובדים בהם "מתחרים".

העובדים הזרים (תפקיד אותו מילאו קודם לכן העובדים הפלסטיניים) לא חייבים להיות "זרים", ערבים או עולים חדשים כדי לסבול מניצול וקיפוח שיטתיים. המאבק החברתי חשף את העובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליכי פרולטריזציה, כשהגיון ההפרטה מביא לכך שהדרה, ניצול וקיפוח הם תהליכים אליהם חשופות כל שכבות החברה בישראל: מורי קבלן במשרד החינוך, עובדים סוציאליים בגופי רווחה מופרטים, מורים מן החוץ במכללות, ועוד.

אין חסינות מכללי משחק פוגעניים

בישראל של 2012 נשברה ההבחנה בין קבוצות "חזקות" לבין קבוצות "חלשות", שדיונים על קיפוח חברתי ותעסוקתי רלוונטיים לכאורה רק לגביהן. אין חסינות מכללי משחק פוגעניים. בחברה שאין בה מינימום ראוי של רווחה ותנאי עבודה המעוגנים במסגרת ערכי ערבות הדדית יימצאו "מפסידים" רבים.

כך הבינו ההמונים שיצאו ב-2011 להפגנות מחאה במדינות שונות על רקע המשבר הכלכלי המתמשך והתחושה שהכללים משחקים לטובת המיעוט ולרעת הרוב, כשהסיסמה מארה"ב "אנחנו ה-99%" מייצגת נאמנה גם את משתתפי המחאה החברתית בישראל.

מי שמסכים עם ניצול של עובדי קבלן בניקיון ובשמירה עלול למצוא את עצמו או את חבריו מנוצלים כמורה-קבלן, כמרצה-קבלן, בנקאי-קבלן, מתכנת-קבלן או כל צורת קיפוח אחרת המאפשרת למעסיק "להתייעל" על חשבון שכרם של עובדים ורווחתם.

לפתחם של מעסיקים ומנהלים רובצת אחריות כבדה. רבים מהם, אנשים טובים וראויים בכל תחום אחר, כושלים ונכשלים ביחסם לעובדים. חלקם, בשל תפיסת עולם כלכלית צרה הרואה בעובדות ובעובדים אמצעי ייצור בלבד, תוך ההתנערות מהעובד והכחשת האחריות כלפיו.

תפיסה זו מתעלמת מיומרתה של הכלכלה להביא לרווחה חברתית מקסימלית ומתמקדת בתפיסת יעילות צרה ושגויה. מדובר בהסחרה ובהוזלה של העבודה, בניגוד מוחלט, כאמור, לעקרונות הצהרת פילדלפיה של ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) שקבעה כי "העבודה אינה סחורה".

חלק מהמנהלים מסתתרים מאחורי ה"נורמה": מקובל לקבל משכורות עתק לבכירים, ומקובל להעסיק עובדי קבלן או עובדי דור ב' נטולי זכויות או מעמד. על כך נאמר בגמרא (ערובין נג', ב') על ר' יהושע בן חנניה: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי לא שדה היא זו? אמרתי לה לא. דרך כבושה היא. אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה."

הנורמה של מעבר בשדה היא גזל, גם אם הדרך נוצרה על-ידי אחרים, והדבר נכון גם ביחס לדפוסי ניצול של עובדים שהשתרשו בחברה הישראלית ובמערכת החינוך וההשכלה הגבוהה.

מעסיקים ומנהלים נוטים לשכוח שמקור השגשוג וההצלחה של כל מקום עבודה הוא בשותפותם עם העובדים - כל העובדים ולא רק יחידים בתפקידים בכירים או קבועים. כל טייקון זקוק לשומר בכניסה למשרדו שיפתח את השער, או לטכנאי שיתקין ויתחזק שער אלקטרוני; מנהלי בתי ספר זקוקים גם למורות המחליפות ולמורי האמנות, המועסקים כיום "לפי שעות"; האקדמיה זקוקה לסגל הזוטר ולמרצים "מן החוץ". תחושת השותפות והסולידריות אמורה הייתה להיות הכלל במקומות העבודה, ואז היו הניצול והקיפוח חריגים ולא נורמה.

מראית העין נשמרת

למרבה הצער, צורות העסקה לא שגרתיות פורחות גם במקומות עבודה מאורגנים. עובדים בעלי כוח מקבלים שכר ותנאי עבודה מצוינים בעוד אחרים, עובדי דור ב', עובדי קבלן ופרויקטים, "זמניים", מהגרים וכדומה, מועסקים בתנאים מפלים ומקפחים.

מראית העין של מקום עבודה מאורגן נשמרת, בעוד שבפועל חלק נכבד מהעבודה מתבצע על ידי עובדים במעמד נחות. תופעה זו רווחת כיום במקומות עבודה מאורגנים רבים: במפעלים, בשירות הציבורי, בבנקים, במערכת החינוך ובהשכלה הגבוהה.

חובתם של העובדים הקבועים והחזקים היא להשתמש בכוחם ובמעמדם כדי למנוע הדרה, קיפוח וניצול של עובדים אחרים. אין להרשות עסקאות אפלות של "הפרד ומשול" כשחלק מהעובדים זוכים בתנאים הולמים בעוד אחרים משלמים את מחיר העסקה.

זהו אחד האתגרים החשובים ביותר העומדים כיום בפני ועדי עובדים: ליצור מערכת הוגנת וסולידרית שאינה מבוססת על ההבחנה בין עובדי דור א' ודור ב', ותיקים וחדשים, קבועים וזמניים, או בין עובדי הארגון ועובדים "חיצוניים". ארגון עובדים חייב לשים לנגד עיניו, כמשימה ראשונה במעלה, לארגן ולייצג נאמנה עובדים זמניים, חדשים, או את אלה המועסקים בצורות לא שגרתיות.

לשנות את ה"שיטה"

ב-2012 המאבק החברתי בישראל עדיין בראשיתו והאתגרים הם עצומים. כדי להצליח להביא לתיקון רחב היקף של עולם העבודה יהיה צורך לשנות את ה"שיטה", את הערכים והעקרונות עליהם מבוססת המדיניות הציבורית והשיח הציבורי בישראל.

עם זאת, המחאה החברתית והפניית המבט הציבורי בישראל לסוגיית עובדי הקבלן, פסילתם של מכרזי הפסד או הדיון על העובדים העניים שמשכורתם אינה מאפשרת קיום בכבוד, הם דוגמאות לשינוי בשיח הציבורי שיש לקוות שהוא מקדים גם תיקון חברתי.

הקמת ארגון "כוח לעובדים", פעילות "מען", ניסיונות ההסתדרות לאגד עובדים במקומות לא מאורגנים, חקיקה המגנה על התארגנויות עובדים ועל תנאי עבודה, הקמת הקואליציה להעסקה ישירה והמאבקים שנוהלו מאז מהווים חלק מאותו מאבק.

יש לקוות שגם הדרישה לצדק חברתי, פירוק ה"פירמידות", ריסון המונופולים או הדיון על שכר הבכירים מהווים חלק מאותו שינוי, שבמסגרתו ניתן יהיה לקדם חברה צודקת יותר המקדשת את זכותם של עובדים להעסקה ישירה, רציפה, הוגנת ומכבדת.

• לאחרונה יצא הספר שערכו ד"ר דניאל מישורי וד"ר ענת מאור הנקרא: "העסקה פוגענית – הדרה וניצול שיטתיים בשוק העבודה". הספר מכיל 23 מאמרים וניתן לקראו פה.
• המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
• לכל השיעורים לחצו כאן .