"ילנה": לחטאים האלו אין כפרה
הבמאי אנדריי זביאגניצב משרטט תמונה עגומה של החברה הרוסית העכשווית - הנקרעת בין אוליגרכים וערכי מוסר מתערערים. איך זה קשור אליכם? כשתצפו בסרט נוקב זה תתפלאו לגלות שמוסקבה אינה רחוקה כל כך מתל אביב
"החזרה" (2003), סרט הבכורה של הבימאי הרוסי אנדריי זביאגינצב, זיכה אותו בפרס הגדול בפסטיבל ונציה. התחלה מבטיחה לקריירה של מי שהמבקרים מיד סימנו כיורשו של הבמאי הגדול אנדריי טרקובסקי. מאז חלפו תשע שנים שבמהלכם הוא ביים רק את "הגירוש" (2007), סרט שהקצין את המגמה הסגנונית האיטית והמעורפלת של קודמו, אך הפעם זכה לתגובות מעורבות וקוטביות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "ילנה"
כעת, חמש שנים מאוחר יותר, מגיע סרטו השלישי "ילנה" ("Elena") המסמן פניה לכיוון קומוניקטיבי יותר, ובה בעת מבהיר כי הוא נותר כישרון מרכזי בקולנוע העכשווי.
ההתרחקות מצילו של טרקובסקי מאפשרת לזביאגינצב לעשות סרט שעוסק בצורה ישירה יותר ברוסיה החדשה ובמצב החברתי אותו הוא מגדיר בראיונות כ"קטסטרופה מוסרית". בתקופה שבה אופייה של רוסיה כדיקטטורה אוליגרכית הולך ומתבהר, לא נדרשות אלגוריות מהורהרות אלא חשיפה של הברוטליות המגולמת ביחסים המעמדיים.
רוסיה הרקובה
זביאגינצב עצמו הוא פעיל פוליטי בתנועות המחאה נגד הנשיא ולדימיר פוטין (זה עלה לו במניעת הייצוג של "ילנה" את רוסיה בתחרות האוסקר הזר), ועמדתו הפוליטית ניכרת בתוצאה הסופית. גם בסיפור אינטימי, המתבסס על מספר מצומצם של דמויות קשה, שלא לחוש כי הן פועלות בחברה המתהלכת על סף תהום.
פתיחתו האיטית של הסרט אינה מזנקת לקונפליקט, אך יש תשתית מרומזת למה שיתרחש בהמשך. ילנה (נדזדה מרקינה) מתעוררת למה שנראה כשגרת יום עבודה בדירה מפוארת בשכונת יוקרה הסמוכה לקרמלין. בחדר שינה סמוך היא מעירה את ולדימיר (אנדריי סמירנוב). למרות שיש הפרש גילאים ניכר בין השניים (היא באמצע שנות ה-50 והוא כבן 70), אנו מגלים כי הם נשואים.
בסיפור הרקע המתגלה בהדרגה אנו לומדים כי הם נפגשו לפני עשר שנים כשאיש העסקים העשיר אושפז והאחות ילנה טיפלה בו. למרות שהם התחתנו, נראה כי מערכת היחסים שלהם לא השתנתה באופן מהותי. לשניהם יש ילדים מנישואים קודמים, ובתוך מערכת היחסים הקרה-פונקציונלית בין השנים הילדים מהווים מקור של חיכוך.
ילנה עדיין ממשיכה להעביר כספים לבנה סרגיי (אלכסיי רוזין), לא יוצלח, מובטל תמידי, שאין לו שמץ נקיפות מצפון על כך שאימו אחראית לפרנסת משפחתו. כדי לבקר אותו ואת משפחתו היא נוסעת באוטובוס לשכונה המגורים שלהם בפרברי מוסקבה, מקום בו שולטת ארכיטקטורה סובייטית מדכאת, ועליו מוטל הצל של תחנת כוח אימתנית.
משפחתו של הבן כוללת אישה, תינוק, ובן בן 17 בשם סאשה (איגור אוגורצוב) על סף הגיוס לצבא. מעבר להזרמת הכספים השוטפת, סרגיי זקוק לסכום נוסף שיאפשר לסאשה לחמוק משירות צבאי באמצעות הרשמה ללימודים בקולג'. הוא משדל את ילנה לבקש את הכסף מסרגיי.
מנגד ישנה קתרינה (ילנה ליאדובה) בתו הניהילסטית של ולדימיר. היא מחזיקה בהשקפה צינית על המין האנושי, ומכלה את ימיה בבזבוז כספו של אביה על סקס וסמים. משפחה אין לה, וככל הנראה לעולם לא תהייה. לאמה החורגת ילנה יש לה רק בוז צונן. באופן קצת מפתיע, דווקא דמות זו היא הקרובה ביותר לעמדתו הכללית של הסרט לגבי טיב היחסים האנושיים ועתידם.
ילנה פונה לוולדימיר בבקשה לכסף עבור הנכד סאשה, וזוכה לסירוב המבהיר כי בעלה אינה רואה במשפחתו של בנה יותר מאשר חבורת פרזיטים. אך שינויים במצב בריאותו של ולדימיר עומדים להשפע על התפתחות העלילה למקום שנדמה בדיעבד כבלתי נמנע.
מצפון זו לא מילה גסה
העולם אותו מעצב זביאגניצב נשלט בשני היבטים מהותיים על ידי ערכים של טבע. מצד אחד דרוויניזם חברתי שבו לבעלי הכוח אין כל חמלה כלפי בני המעמדות הנמוכים. בנוסף יש גם ציות לצו ביולוגי: המחויבות החשובה היחידה היא כלפי המשפחה הישירה - הצאצאים, וכל אדם אחר, כל ערך מוסרי שאינו לטובת המשפחה, הוא חסר חשיבות.
מעבר לליקוי המוסרי הברור בעמדה זו, הסרט מדגיש כי המשפחות המוצגות בסרט רחוקות מגילום אידיאל שראוי להקריב למענו. הצאצאים הם חלק מדור נוסף, ירוד אף יותר מבחינה ערכית, דבר שאינו צופן טובות לעתידה של רוסיה.
ההשקפה הפסימית של זביאגניצב מהדהדת ברעש הרקע האפוקליפטי. למרות שהסרט "ריאליסטי" ביסודו הוא יוצר תחושה של נתק מחברה ממשית. שכונת העשירים נראית שוממת, ושכונת המעמד הנמוך ממוקמת על סף של איזור מיושב. לאורך כל הסרט הוא עושה שימוש אפקטיבי בקטע מוזיקה רפטטיבי של פיליפ גלאס. אנו חשים את המתחים המצויים מתחת לפני השטח, ומקבלים רמז למקומות האפלים אליהם העלילה עומדת לנוע.
