בשום פנים ואוֹפַן

השבת דווקא התחילה טוב: התעוררתי כהרגלי לקול תזוזות הרהיטים של השכנה מלמעלה וידעתי שההודי הגיע לנקות אצלה, אספתי את הרצועה של הכלבה לוסי וירדתי איתה לטיול בוקר. ביציאה מהבניין גיליתי שרשרת ברזל חתוכה כבולה ברישול לגדר הברזל שלנו. לקח לי זמן לעכל, אבל מיד נזכרתי שזאת השרשרת שבה קשרתי את האופניים שלי לגדר שבחצר רק אתמול בלילה.

היו אופניים? אחרי הגניבה (צילום: אפי בנאי )

עוד בערוץ הדעות של ynet:

שתישאר פחדן לנצח / רוני קציר

משפט אולמרט - תם ונשלם / אירית באומהורן

"אני כזה עצלן", קיללתי את עצמי ורצתי מיד הביתה (אחרי שעשיתי סיבוב ללוסי) כדי למלא את חובתי האזרחית: להעלות סטטוס בפייסבוק על הגניבה ולקושש מעט רחמים מהחברים. "תתקשר למשטרה", כתב לי אחד החברים בהתרגשות. "זה הכול כי אתה לא שומר שבת", צעקה עליי דודה יפה בטלפון ומיד ניתקה בשל קדושת החג. "בוא איתי לסיבוב בנווה שאנן, נמצא את האופניים הגנובים שלך ונקנה אותם ב-200 שקלים חזרה", יעץ לי ערן, ואני התכוונתי לעלות מיד על האופניים ולעבור איתו חנות חנות עד שאמצא אותם. אחרי שהכנתי שטר (אמיתי) של 200 שקלים, נזכרתי שבלי האופניים שנגנבו לא אוכל לנסוע עד נווה שאנן, או שאצטרך לחכות למונית קו 5 שמגיעה בשבתות בערך כל שעה, כי איש לא דאג שתהיה בעיר העברית הראשונה גם תחבורה ציבורית נאותה בשבת.

והרי לשם מה רכשתי את אופניי האהובים ושילמתי עליהם כך וכך מאות שקלים, אם לא כדי להימנע מהתחבורה הציבורית הקלוקלת של העיר הזאת? ואני לא מדבר על התחבורה שמחוץ לעיר, כי לא יצא לי עדיין לנסוע על האופניים לקריית שמונה, למשל. קניתי אותם גם כדי לא להיות תלוי במחירי הדלק המטורפים, שלא לדבר על אחזקת רכב וכל המסים הנלווים, וגם כדי לנסות להיות "ירוק" כמו גיבור נעוריי קרמיט הצפרדע. קניתי אותם כדי שלא אצטרך להיות תלוי במונית שתיקח אותי מנקודה א' לנקודה ב' בעיר, וממנה אצא רק עם הפנייה לנוירולוג בגלל חפירות יתר של הנהג ובגלל המונה שרץ מהר מתריאטלוניסט.

רון חולדאי מופיע לי בחלום

אבל בעיקר קניתי אותם, כי לא מצאתי מקום בבית לאכסן את כל דו"חות החניה שהצטברו אצלי, כמות מכתבי האזהרה, מכתבים של לפני התראה ומכתבי התראה רשמיים. אני מוכן להישבע שלפעמים, בכמה סיוטי לילה, ראיתי את רון חולדאי מגיע אליי אישית הביתה כדי לגבות את החוב. כל אלה גרמו לי לוותר על חיפוש החנייה אינסופי בעיר ולעבור לאופניים. 

ניסיתם לחשב פעם כמה עולה להחזיק רכב פרטי במדינה הזאת? שבו וחשבו פעם כמה אתם משלמים בשנה על ביטוחים, אגרות, אחזקה, תיקונים, טיפולים תקופתיים, ופחת, כן, פחת, זה מה שקורה לערך של הרכב שלכם בכל חודש. הוא יורד ויורד. הוסיפו לכל זה את מחירי הדלק המטורפים. במדינה מתוקנת אמורה הממשלה להשקיע בתחבורה ציבורית יעילה גם גישה נוחה ומחירים זולים, כדי לאפשר לכולם להתנייד בקלות בכל ימות השבוע. בישראל זה לא קורה.

חוזה דרקוני למשתמשי תל אופן

"תעשה מנוי לתל אופן וזהו", המליצה לי אסתי, "מאז שלליאור נגנב הזוג השלישי, הוא ויתר ועשה מנוי". אז ניסיתי, באמת שניסיתי. אצתי רצתי בבוקר לנסות לארגן לי מנוי, לא לפני שעיינתי בתנאי השימוש הדרקוניים של העירייה. "אני רוצה את האופניים בעמדה 3", לחשתי לעצמי ולחצתי על הכפתור המתאים במסך התל אופן הקרוב לביתי. "העמדה אינה מאוישת, נא בחר זוג אחר", סח לי המכשיר בשקט. "אבל האופניים בעמדה, הנה", הצבעתי לכיוונם אבל ההודעה חזרה שוב ושוב. "טוב, אז אני רוצה את מספר 1" החלטתי, לא לפני שבדקתי את כל עשרת הזוגות שהיו נוכחים בעמדה, אך על המסך הם נפקדו כלא היו. "תקלה במערכת, נשתדל לתקנה במהרה", הופיעה הודעה. התייאשתי והחלטתי לעשות את הסידורים שלי ברגל. סביבי דיוושו עשרות רוכבי אופניים מכל הצבעים, ואני ניסיתי לזהות את שלי, ללא הצלחה.

"תגיש תלונה"

"אני לא מבינה למה אתה לא הולך למשטרה וזהו", צרחה שוב הדודה יפה מעבר לקו, לאחר שווידאה שהחג יצא ואפשר שוב לשוחח בטלפון "בשביל מה יש לנו משטרה במדינה הזאת?" השוטרת מעבר לקו הציעה: "גש לתחנה הקרובה אליך ותגיש תלונה". יכולתי להישבע שהיא הבליעה צחוק מתגלגל "יש סיכוי שימצאו אותם?" שאלתי בתמימות. יכולתי לשמוע את הגיחוך: "אני מציעה שתשאל את השוטר בתחנה", אמרה ואצה לענות לשיחות חשובות יותר כמו רצח על כבוד המשפחה.

כמובן שהאחריות למיגור התופעה של גניבת האופניים רובצת לפתחה של המשטרה, אבל עד היום לא ראיתי שינוי כלשהו. בכל חודש נגנבים עשרות זוגות אופניים, והמלחמה בעיצומה. אנחנו קונים שרשרת עבה יותר, והגנבים משקיעים ב"קאטר" מאסיבי יותר.

הו, אמסטרדם(צילום: רון פוטרמן)

למזלי התברכתי בחנות אופניים מתחת לבית, ובשבוע הבא אהיה שוב בעליו של זוג אופניים. הפעם השקעתי בשרשרת הכי גדולה שלופו המליץ עליה. בחרתי בזוג ישן וכעור, כזה שלא ימשוך את תשומת לב הגנבים הפוטנציאלים. גם אקפיד להעלות אותם הביתה בכל יום (אולי אעבור גם לדירה מרווחת יותר, כדי שיהיה להם מספיק מקום, וגם לי) ומה חשבתי לעצמי? שאני חי באמסטרדם, שם למשל יכול אדם לצאת בבוקר מביתו ולדווש על אופניו הוותיקים, ואפילו להרשות לעצמו לעצור בצד הדרך, להשאיר אותם חונים באין מפריע, לקנות משהו, לחזור ולמצוא אותם באותו המקום בלי שאיש חשב לגנוב אותם?

בינתיים אמשיך לחלום שהמשטרה או העירייה ינסו לשים קץ פעם אחת ולתמיד למכת הגניבות ושאולי סוף סוף אנשים יתחילו להבין שהעתיד טמון באופניים.

אפי בנאי הוא במאי ותסריטאי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il