ליקר אסייתי זול: האיים שמשכרים את סין ויפן
הסכסוך הטריטוריאלי הוותיק בין בייג'ינג לטוקיו על שרשרת איים התפרץ מחדש, סוחף את מזרח אסיה בטורנדו של הפגנות אלימות ועלול להיגמר במלחמה. הסופר היפני הפופולרי הרוקי מורקמי ניסה להרגיע: הלאומנות היא כמו ליקר זול. אתה שותה, משתולל, ובסוף מתעורר בלי כסף עם כאב ראש נורא
בזמן האחרון נסחפת מזרח אסיה בטורנדו לאומני של הפגנות אלימות, תביעות תקיפות ורגשות פטריוטיים עזים. סכסוך טריטוריאלי ותיק בין סין לבין יפן על קבוצת איים לא מיושבים בסביבת טיוואן התפרץ מחדש לאחר שטוקיו החליטה להלאים את האיים. רחובות סין סוערים, ופרעות אנטי-יפניות משתוללות בכל רחבי המדינה. המפגינים הסינים שורפים חנויות ומפעלים בבעלות יפנית, משחיתים מוצרים יפניים, ובמקרים מסויימים - אף תוקפים פיזית תיירים ואנשי עסקים יפנים שנקלעים לזירת ההפגנות.
בחירות בארה"ב 2012
- לכל הכתבות של CNN ו-ynet
איים במחלוקת - כתבות אחרונות ב-ynet:
זעם בסין: לאומנים יפנים הניפו דגל באיי המריבה
משבר האיים: שגריר יפן בסין הותקף, הדגל נתלש
"יפן מוכנה לקנות את איי המחלוקת במיליונים"
העובדה שמפגינים סינים החלו לתקוף אזרחים פרטיים ממוצא יפני מלמדת כי מדובר בזעם קיצוני, מעשי ולא תיאורטי. בעיני רבים בסין, כל יפני הוא אויב. בינתיים, הכריזה ממשלת סין כי "לא תשב בשקט כאשר זכויותיה הטריטוריאליות מחוללות". היפנים גם כן אינם טומנים את ידם בצלחת. הפגנות אנטי-סיניות פרצו גם בערי יפן, וקולות מתחזקים והולכים קוראים לממשלה לשלוח את "חילות ההגנה העצמית" (התחליף היפני לצבא) כדי לבסס את הריבונות באיים. המצב המידרדר והולך הוביל את הסופר היפני הפופולרי הרוקי מורקמי, שזוכה לאהדה רבה גם בסין, לפרסם קריאה נואשת לשני הצדדים לכבות את האש. הלאומנות, כתב מורקמי, היא כמו ליקר זול: אתה שותה, משתולל, מתפרע, ובסוף מתעורר בלי כסף וכאב ראש נורא ואיום.
איי סֶנְקַאקוּ (יפנית) או דיאוּ-יוּ (סינית) היו בשולי האימפריה הסינית מאות שנים, אולם סין מעולם לא טרחה ליישב אותם או להקים בהם בסיס צבאי קבוע. לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה בסוף המאה התשע עשרה, נאלצה סין לוותר על טיוואן, שהפכה לקולוניה יפנית. איתה נמסרו גם איי סנקאקו. האיים נכבשו על ידי צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, נשלטו על ידו במשך כמה עשרות שנים, וב-1972 הוחזרו ליפן. סין טוענת שהאיים הם שטח משטחה, שנגזל בפעולה אימפריאליסטית (מלחמת סין-יפן הראשונה).
ארה"ב עלולה להיגרר לעימות
לאחר מלחמת העולם השנייה, טוענים הסינים, יפן התחייבה לוותר על כל כיבושיה הקודמים, ולפיכך עליה לוותר גם על האיים.
היפנים, לעומת זאת, טוענים כי האיים היו טריטוריה לא מיושבת (Terra Nulis), ולכן, לפי המשפט הבינלאומי, הם סיפחו אותה בזכות. יתר על כן - בתקופות מסוימות הכירה אף סין, באופן משתמע, בסיפוח.
ארה"ב, מצדה, אינה קובעת עמדה רשמית בנושא האיים, אולם בהתאם לחוזה הביטחון האמריקאי-יפני משנות החמישים, מחויבת להתערב צבאית לטובת יפן במקרה של עימות עם סין. טיוואן, כמובן, תובעת אף היא את האיים כחלק משטחה הריבוני. כל עימות צבאי שיפרוץ מסביבם, עלול לסחוף לתוכו גם את ארה"ב ולהבעיר את מזרח אסיה כולה.
כלי תקשורת רבים דיווחו על הסכסוך, ההפגנות והמהומות, אולם בדרך כלל הם מתעלמים מגורם עומק, שהופך את הסכנה לחמורה בהרבה מאשר בעבר. בהתאם לדפוס המוכר מאזורנו, ארגונים רדיקליים פרטיים נוקטים פעולות עצמאיות או "קובעים עובדות בשטח", מביכים את הממשלה וכך גורמים לה להקצין, שהרי היא אינה מעוניינת להיראות "תבוסתנית" יותר מאזרחיה.
איך זה שמושל אחד מעז
בסכסוך הנוכחי, המגמה הזאת התחילה ביפן. במשך עשרות שנים יש מחלוקת בין יפן וסין על האיים, אולם על מנת לטאטא אותה מתחת לשטיח, אסרה ממשלת יפן על רשויות ואזרחים לבצע עבודות פיתוח באיים ובדרך כלל אפילו לבקר בהם. אולם באפריל השנה, החליט מושל טוקיו שינטארו אישיהארה, אחד המנהיגים הכריזמטיים ביותר של הימין הלאומני ביפן, לבצע פעולה חד צדדית מטעמו.
אדמת האיים, כך הסתבר, שייכת למספר קטן של משפחות, שאבותיהן הקימו בהם פעם מפעל לעיבוד דגים. אישיהארה שכנע את הבעלים למכור את האיים למחוז טוקיו והצהיר כי אם יפן מפחדת לבטא את ריבונותה באיים באופן ברור וגלוי, טוקיו תעשה זאת במקומה. עקב פעולה חד צדדית זו, שאין לה כמעט תקדים בפוליטיקה היפנית שלאחר מלחמת העולם השנייה, נכנעה הממשלה והודיעה שהיא עצמה רוכשת את האיים. הצעד נתפס בסין ובטיוואן כהפרת הסטטוס קוו ופגיעה בריבונותן, ועורר את גל הזעם הנוכחי.
אותה תופעה קיימת, באופן מוקצן ומפחיד בהרבה, בטיוואן ובעיקר בסין. לאחרונה, שתי המדינות מעלימות עין ממבצעים פרטיים של קבוצות אקטיביסטים, המנסים שוב ושוב לנחות באיים באופן לא חוקי, כדי לבטא את ריבונות סין (או טיוואן) עליהן. בשנה האחרונה ניסו קבוצות כאלה, או ספינות דיג, להגיע לאיים מדי חודש, פרובוקציות שעוררו התנגשויות בלתי פוסקות עם הצי היפני. באחד המקרים, התנגשה ספינת דיג סינית בסירה של משמר החופים היפני, פרשה שהובילה את יחסי שתי המדינות לסף התהום.
פתאום חופש הביטוי הוא נר לרגלי סין
גרוע יותר: ממשלת סין, שחופש הדיבור וההפגנה בדרך כלל אינו נר לרגליה, מאפשרת את ההפגנות האלימות האנטי-יפניות, ולא מגינה ביעילות על האזרחים והרכוש היפני בתחומה. מאז מהפכת התרבות הידועה לשמצה, לא היו בסין מהומות כה קשות הזוכות לתמיכת המשטר ומנוצלות על ידו. ממשלת סין כאילו מנסה לומר ליפן ולעולם, שהיא חייבת לעמוד על זכויות המדינה, כי דעת הקהל דורשת זאת. אולם המשטר הסיני עלול לגלות, ולא בעתיד הרחוק מדי, כי השימוש בהמון משתולל הוא חרב פיפיות.
לדעתי, המוני המפגינים אינם יוצאים לרחובות אך ורק מרגש לאומני, אם כי זהו כמובן גורם מרכזי. הם משחררים קיטור ומרץ בכיוון ה"לגיטימי" היחיד: פטריוטיזם. המשטר יכול לטעון שאקטיביזם אנטי-ממשלתי או אנטי-קומוניסטי הוא בגידה, אבל קשה יותר לטעון זאת על אקטיביזם פטריוטי. לעת עתה, המשטר נהנה מההפגנות. אולם מה יקרה אם וכאשר לחץ בינלאומי ייאלץ אותו לוותר על חלק מתביעותיו או להגיע לפשרה? כפי שקרה כבר פעמים רבות בהיסטוריה הסינית, ההמון עשוי להחליט כי מנהיגיו בגדו בו, והזעם שמופנה כלפי טוקיו יופנה באחת כלפי בייג'ינג.
בסין, כמו ביפן, כניעה לגורמים פרטיים קיצוניים היא משחק בגפרורים והאש עלולה להבעיר את האזור כולו, מעל ומעבר לכוונותיהם המקוריות של מציתיה.
המחבר הוא דוקטורנט להיסטוריה צבאית באוניברסיטת הרווארד. מאמר זה יתפרסם גם בבלוג שלו, הינשוף
לפנייה לכתב/ת 
