אשת יחסי הציבור דליה מרוז הלכה לעולמה

דליה מרוז, מוותיקות תחום יחסי הציבור בישראל, הלכה הבוקר (ב') לעולמה לאחר מאבק אמיץ במחלת הסרטן. מרוז, ששימשה במשך שנים ארוכות כדוברת התזמורת הפילהרמונית הישראלית והפכה שם נרדף לתזמורת, היתה בת 72 במותה והותירה אחריה שלושה ילדים - גיא, מיכל ושרון, ותשעה נכדים. הלווייתה תיערך מחר, ג', בשעה 15:00 בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא.

"אחד הדברים החשובים ביותר לאמא היה נתינה. היא אמרה שאם יש אהבה בחיים, יש הכל. המשפט שעליו היא חזרה שוב ושוב היה: 'אדם לאדם, אדם'. ברוח המשפט הזה היא גם גידלה אותנו. היה לה חשוב שנחיה את החיים במלואם, שנאהב, שנחווה. היא היתה אמא מדהימה", אומרת בתה, שרון.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית היתה חלק מרכזי בחייה של מרוז, ומאז נעוריה ליוותה אותה כקהל נלהב ובעיניים בורקות. במשך כשני עשורים שימשה כדוברת התזמורת, ובמסגרת תפקידה ניהלה גם את הקמפיין לחגיגות השבעים של הפילהרמונית. אבי שושני, מנכ"ל התזמורת, אמר היום בתגובה: "קיבלנו בצער רב את הידיעה על פטירתה של דליה. במשך שנים ארוכות דליה ליוותה אותנו באהבה, באמונה ובמסירות אין קץ. אנחנו מבכים את מותה של אשת מקצוע מהמעלה הראשונה, שהיתה לחלק בלתי נפרד ממשפחת הפילהרמונית ונתנה לה את ליבה".

אשת מקצוע מהמעלה הראשונה. דליה מרוז ז"ל וזובין מהטה (צילום: מקסים ריידר)

מרוז התמחתה בתחומי התרבות וייצגה מוסדות רבים בתחום זה. דגש מיוחד נתנה לקידום המוזיקה הקלאסית בישראל והיתה בין יוזמי הפסטיבל למוזיקה קאמרית באבו גוש. כמו כן ניהלה את יחסי הציבור של פסטיבל הים האדום, פסטיבל המוזיקה הקאמרית באילת, התזמורת הקאמרית הישראלית ותיאטרון הקאמרי.

אשת יחסי הציבור, אורה לפידות, שליוותה את מרוז מראשית דרכה בתחום, אמרה היום: "היינו שותפות בתחילת דרכנו בתחום יחסי הציבור. דליה, שהיתה כתבת בעיתון 'לאשה', עזבה את העיתונות. אני החלטתי לצאת לדרך עצמאית ודרכינו נפגשו. אי אפשר היה שלא להתפעל מהאנרגיות העצומות שלה, משמחת החיים שליוותה אותה והיתה חלק מרכזי באישיות שלה, מהקשר הנפלא שהיה לה עם אביה והקשר העמוק והאהבה הגדולה שלה לילדיה. כשקיבלנו את פרויקט חגיגות היובל לתזמורת הפילהרמונית, לא היתה מאושרת ממנה כיוון שהביוגרפיה שלה, הילדות והנעורים, היו מלאים בזיכרונות.

"היא סיפרה איך היתה מתגנבת לקונצרטים של הפילהרמונית כנערה, מקשיבה למוזיקה קלאסית בלי סוף. העבודה שלה עם הפילהרמונית, שהיתה הלב הפועם שלה, שילבה בין מקצוע לאהבה אמיתית שהיתה כלפי הגוף הזה.

בשנים האחרונות, בכל פעם שנפגשנו, הרגשתי שהזמן לא נגע בה. היא נשארה אותה דליה, מלאת חיים ואנרגיות, סקרנות של ילד ושמחה על אף תהפוכות החיים שידעה. דליה היא מסוג האנשים שמשאירים חותם, שכמו תמיד היו ויהיו פה. היא הפכה לחלק מנוף התרבות בארץ וקשה לדמיין את עולם המוזיקה הקלאסית בלעדיה".