אלכסנדר סוקורוב: "החיים הם יותר מקולנוע"
גאון הקולנוע אלכסנדר סוקורוב התארח בפסטיבל חיפה. למרות תמיכת פוטין בסרטו האחרון, מתאר הבמאי מציאות לא פשוטה ביצירת סרטים ברוסיה של היום. "המצב יותר קשה מאשר בתקופת הקומוניזם. הכסף לא אוהב שום דבר", הוא אומר בראיון
חוקרת התרבות סוזן זונטאג הגדירה את אלכסנדר סוקורוב הרוסי כ"יוצר הקולנוע הכי מקורי ושאפתן שפועל כיום בעולם", ושמו הוזכר לא פעם בנשימה אחת עם תיאו אנגלופולוס ואנדריי טרקובסקי. רק לעיתים רחוקות מגיעים סרטיו לאקרנים המסחריים, אך בפסטיבלי הקולנוע הגדולים הוא נחשב לאחד הכוחות המובילים של האמנות השביעית (סרטו האניגמטי "פאוסט" אף זכה אשתקד בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה). השבוע הוא מתארח בפסטיבל הסרטים בחיפה, שם הוענק לו אות הוקרה על מצוינות קולנועית.
סרטיו עוסקים בהיסטוריה ובדמויות היסטוריות משפיעות במאה ה-20, או במערכות יחסים ארכיטיפיות שמתקיימות בהקשר מנותק מזמן ומקום. כך, סרטו "תיבה רוסית" (2002) מורכב מצילום רציף אחד שאורכו 96 דקות, המלווה מספר דמויות המשוטטות בארמון החורף (מוזיאון ההרמיטאז') בסנט פטרבורג, וחולפות על פני שלוש מאות שנה של היסטוריה רוסית.
השוט מגיע לשיאו בתצוגה מרהיבה שבה נוטלים אלפי משתתפים בתלבושות תקופתיות, והם מלווים בתזמורת מלאה בניצוחו של ואלרי גרגייב. זהו אחד הסרטים החשובים שעוסקים בסוגיות אסתטיות של ייצוג היסטורי, והקשר בין קולנוע והיסטוריה.
מתוך "אם ובנה"
אל מול הגרנדיוזיות הזו, משרטט סוקורוב בסרטיו "אם ובנה" (1997) ו"אב ובנו" (2003) מערכות יחסים אינטימיות, המלווים בדימויים פיוטיים עוצרי נשימה ובעיסוק מאתגר בשאלות אסתטיות. אחרי שצפה ב"אם ובנה" כתב ניק קייב מאמר שכותרתו "בכיתי ובכיתי, מההתחלה ועד הסוף". זהו סרט, טען שם, "על מוות, על אהבה ועל חסד".
ותודה לפוטין
עיבודו של סוקורוב לטרגדיה מאת גתה, "פאוסט" (2011), שכאמור זיכתה אותו אשתקד בפרס הגדול בפסטיבל ונציה, הוא מעין אפילוג ל"טרילוגיה של הכוח" שיצר בעשור הקודם - "מולוך" (1999), "טאורוס" (2001) ו"השמש" (2005) - ואשר ביקשה לשרטט, בהתאמה, דיוקנאות אינטימיים, בשלבי דעיכתם, של אדולף היטלר, ולדימיר לנין והקיסר היפני הירוהיטו.
הטריילר של "מולוך". היטלר בדעיכתו
"מה אתה חושב?", מפתיע אותי סוקורוב כשהוא עונה לי בשאלה לשאלה מדוע בחר דווקא במנהיגים האלה, ולא, נניח, בפרנקו, בניטו מוסוליני, ואפילו יוזף סטלין. אני משיב שלדעתי אלה הם המנהיגים שהכי השפיעו על האנושות במאה ה-20, וש"הטרילוגיה של הכוח" מבקשת לתפוס אותם בשלהי העוצמה שלהם, ואפילו להציג את צדה האנושי יותר. "ופאוסט?", הוא ממשיך ותוהה. "פאוסט הלוא הוא המודל לכל דיון בסוגיות של כוח", אני עונה.
"זו לגמרי התשובה שלי", מאשר סוקורוב. "כל השלושה הם אנשים שמאוד הושפענו מהם, ולצערנו הם השפיעו על החיים שלנו. בהיסטוריה של האנושות ישנן כמה דמויות שמיליונים רבים הושפעו על ידי הטיפשות או החוכמה שלהם. הפשעים שלהם היו גלויים לחלוטין, ולא היה שום כוח שיכול היה לעצור את הטרגדיה".
הטריילר של "פאוסט"
אגב כך, סרטו האחרון עד כה, "פאוסט", זכה לתמיכה מפתיעה מצדו של ראש ממשלת רוסיה דאז, ולדימיר פוטין. למעשה, מדגיש סוקורוב, אילולא פוטין הסרט פשוט לא היה נעשה (סוקורוב ניסה להשיג את התקציב להפקתו במשך שבע שנים, אך ללא הצלחה). ישנה מידה לא מבוטלת של אירוניה בעובדה שאת מה שהוא מעין אפילוג של "הטרילוגיה של הכוח" סייע להשלים, ובכן, שליט בעל כוח.
"אין לי מושג מדוע פוטין תמך בסרט", מושך סוקורוב (שאינו נמנה על תומכיו) בכתפיו. "אני מניח שזה קשור לעובדה שהוא מכיר היטב את התרבות והשפה הגרמנית. הוא קרוב לתרבות האירופאית הקלאסית יותר מהרבה אנשים שאני מכיר". ובכל זאת, במעין פרפרזה על סיפור פאוסט, כשהחלו שידורי התעמולה לקראת הבחירות לנשיאות רוסיה, התבקש סוקורוב לסייע במטה הבחירות של פוטין. "אמרו לי שאני צריך להחזיר לו טובה, אך סירבתי. לזכותו ייאמר, שהוא לא אמר לי דבר על שלא התגייסתי למענו", הוא מציין.
התרבות הרוסית הקלאסית בפרט, והאירופאית בכלל, ניצבות בבסיס גישתו של סוקורוב אל האמנות השביעית. צ'כוב, דוסטוייבסקי, פלובר, וכאמור גם גתה, שימשו מקור והשראה ליצירותיו. כחלק מההכנות לסרטו "אם ובנה", בילו הוא והצלם שלו שעות מול ציורו של קספר דוד פרידריך, "נזיר ליד הים". הסרט, אגב, צולם מבעד למשטחי זכוכית שהעניקו לו מראה ייחודי של ציור דו מימדי.
אלכסנדר הגדול
סוקורוב נולד בשנת 1951 בעיירה פודורביחה שבסיביר, בן למשפחה של איש צבא שנעה ממקום למקום. חברו הקרוב בתקופת לימודיו היה הבמאי הרוסי הגדול אנדריי טרקובסקי ("סולאריס"), והוא זה שגם סיפק לסוקורוב מכתב המלצה שסייע לו לקבל עבודה באולפני "לנפילם". סרטיו הראשונים של סוקורוב שצולמו בשנים 1978-1987 נגנזו על ידי השלטונות.
"זה לא משום שמדובר היה בסרטים פוליטיים", מסביר סוקורוב. "הם פשוט לא היו שייכים לזרם המרכזי אז של ריאליזם סוציאליסטי, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה אסתטית". אחד מאותם סרטים הוא "קולו הבודד של אדם" (1978), סרטו הראשון באורך מלא, שהתבסס על סיפורים קצרים מאת הסופר הרוסי שעבודותיו נאסרו לפרסום, אנדריי פלטונוב, והביא את סיפורו של זוג צעיר בברית המועצות של אחרי המהפכה.
הטריילר של הסרט "טאורוס". ולדימיר איליץ' לנין מבעד לעדשה
"החיים הם יותר מקולנוע", משיב סוקורוב לשאלה כיצד שרד את התקופה הזו, בה לא אושרו סרטיו להקרנה. "אף פעם לא יכולתי לעזוב את ברית המועצות, אף על פי שהיו מי שניסו לעזור לי בכך, וביניהם טרקובסקי. היו לי הורים ואחות, ואני לא רוצה לחשוב מה היו עושים להם לו הייתי עוזב.
"תתפלא, אבל עכשיו המצב הרבה יותר קשה מאשר בתקופת השלטון הקומוניסטי. אז היה הרבה יותר פשוט מכיוון שהיה לך אויב אחד שהיה מסביר לך מה לא בסדר בסרט שלך, והיה מאוד ישיר. היו מסבירים לך מדוע קטע מסוים פוגע באינטרסים של המשטר, המדינה, ואם היית מוציא אותו או משנה - הסרט היה מאושר להקרנה. אני לא הסכמתי לשנות דבר בסרטיי, וזו היתה הסיבה שהם לא הופצו. היום מה שקובע זה הכסף, והכסף לא אוהב שום דבר".
אני מבקש לחזור אל טרקובסקי, ושואל את סוקורוב מה למד וכיצד הושפע מטרקובסקי הקולנוען, אך בעיקר האדם. "לא הייתי תלמידו ולא עבדתי איתו, ולמעשה השתדלתי לא לקחת ממנו שום דבר", משיב סוקורוב. "היתה משותפת לנו האהבה לספרות האירופאית של המאה ה-19, ועל זה דיברנו הרבה. כמעט ולא היו לנו שיחות על קולנוע. הוא היה אדם מאוד קרוב אליי, ומותו הוא ההפסד הכי גדול בעבורי".
מה בתיבה?
כאמור, סרטו "תיבה רוסית" מבוסס על שוט ארוך אחד (הארוך ביותר בתולדות הקולנוע), שצולם בבוקר של 23 בדצמבר 2001 במוזיאון ההרמיטאז' בסנט פטרבורג, תוך שימוש בטכנולוגיה של וידיאו-דיגיטלי מתקדמת לזמנה (הצלם הוא טילמן בוטנר) והרד דרייב שפותח במיוחד.
השוט הארוך בעולם. "תיבה רוסית" של אלכסנדר סוקורוב
הטור-דה-פורס הקולנועי הזה מלווה את דמותו של המספר (דיפלומט צרפתי בן המאה ה-19) כשהיא נעה בין 33 חדרי המוזיאון המפורסם, חולפת על פני ציורים ושלוש-מאות שנה של היסטוריה רוסית, ומגיעה לאולם שבו נערך נשף ענק לצליליה של תזמורת תיאטרון מרינסקי בניצוחו של גרגייב. העבודה על "תיבה רוסית" כללה, בין השאר, 1,300 ניצבים, 186 שחקנים, ו-22 עוזרי במאי.
הסרט עורר מחד קריאות התפעלות שהתייחסו לחדשנות ולווירטואוזיות הסגנונית שלו, ומאידך - ביקורת על הנוסטלגיה חסרת הבושה של סוקורוב לרוסיה הצארית ולעבר האימפריאליסטי, שמתאפיינת בשילוב של לאומנות ומיסטיות. אותי, לעומת זאת, מעניין לשאול איך נעשה השוט המרהיב הזה שהוא-הוא הסרט.
"דווקא לא שאלו אותי את השאלה הזו יותר מדי פעמים", מגיב סוקורוב להתנצלותי מראש. "היו אמנם סצינות בודדות שערכנו עליהן חזרות חודשים מראש, אבל ביום הצילומים עצמו עשינו חזרה אחת, ואז צילמנו. מעשר בערב ביום שלפני התחלנו לאפר ולהלביש אלפיים איש, וכשסיימנו – ערכנו את החזרה. בין לבין אסור היה לאיש לשכב או להוריד את האיפור.
"עד היום אני חושב שזה היה מבצע לא יאומן, אבל מסביבי היו האנשים הכי טובים, ובערב שלפני התיאטראות בסנט פטרבורג לא עבדו כי כולם היו על הסט. כיוון שצילמנו בחורף, וזה היה אחד הימים הכי קצרים, בסך הכל ארבע שעות של אור טבעי, לא היתה לנו אפשרות לטייק שני".
תודה לסשה קליין על התרגום הסימולטני במהלך הראיון.
