אמא מזניחה? מנכ"לית יאהו בחופשת לידה שבוע

הרחם שלי מזמן לא זינק מקומת המרתף לקומת הפנטהאוז במהירות כל כך גדולה, כמו שקרה לו אתמול (ג') נוכח הידיעה לפיה מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו הטרייה, תחזור לחליפת העסקים שבועיים לכל היותר לאחר לידת בנה הבכור, וזאת לאחר שבימים הראשונים של איחוי התפרים היא תעבוד מהבית.

טורים קודמים של ענת לב אדלר בערוץ הורים :

חוששים שהילד שותה? קומו מהספה ותרגלו אחריו

האלימות משתוללת? אני נועלת את הילדים בבית

אני האמא שתחגוג לביתה בת מצווש ביאכטה

חוגים לתינוקות? תנו לגדול בשקט!

האמת היא שנוכח השורות הבלתי נתפשות הללו תקף אותי כאב בכל הגוף, ולא כל כך בגלל התינוק. לו אני פחות דואגת כרגע, כיוון שאין ספק שהמנכ"לית המדוגמת מעמק הסיליקון תשכור עבורו את שירותיהן של המאמות הדשנות ביותר שיענו על כל צרכיו – יחבקו, ילטפו, ינענעו, יחליפו ויאכילו, ממש כמו המתנדבות בעמותת חיבוק ראשון. אז הרך הנולד לא יזהה את הריח של אמא, והוא לא יתאמן בעקרון הרצף, והוא לא ירגיש מה שצריך להרגיש כל תינוק שנולד – שהוא המחולל והמסובב של העולם – בכל אלה יוכל לטפל הכסף הגדול שאמא אולי תביא הביתה, כלומר, אם המשקיעים ירגיעו וימשיכו לשלם לה את המשכורת הענקית שהיא ודאי מרוויחה בתמורה לוויתור על...

על מה בעצם? ובכן, על המהות שהטבע העניק לה - הזכות להיות אמא. מאייר בת ה-37, שבגלל אותם אילוצי קריירה, אני מניחה, גם הגיעה לאמהות בשלב מאוחר יחסית, עומדת לשפוך את התינוק עם האופציות, פשוט מפני שאין לה אף אמא, או חברה, או קולגה, או אחות, או שכנה או סתם מישהו אמיצה סביבה שתטלטל אותה חזק חזק, תמשוך לה בכריות של הכתפיים ותסביר לה שהיא עומדת לעשות את הטעות הגדולה של חייה.

בזבוז כואב של הזכות להיות אמא 

אישה הופכת להיות אמא פעם אחת בחיים - בשעה שנולד בנה הבכור. יחד עם התינוק הראשון שהבאת לעולם נולדת גם האמא שבתוכך, ושניהם רכים, מבוהלים ושבירים באותה המידה. כמו את התינוק, גם את האמא שאך נולדה, יש לטפח בזהירות ובאחריות, בתבונה וברגישות, בעיקר בחודשים הראשונים לחייה, במטרה לסייע לה להפוך משם תואר למנוע טורבו שמסוגל להזיז הרים, מטייטל לא ברור למהות מכוננת.

מאייר לא מבינה שכאשר היא חוזרת כל כך מהר לאוטוסטראדה של החיים היא בעצם גוזרת גזר דין מוות על האמא שבתוכה, ולא מאפשרת לה להיוולד. היא אולי מרוויחה כריות בכתפיים, אבל הוויתור על כריות ההנקה (מטאפורית, מטאפורית), הוא שירדוף אותה עד יומה האחרון.

לא כל אחת חייבת להיות אמא, וגם אין בדברים משום הטפה לאמהות בכל מחיר, אבל בחייך, מאייר, כבר החלטת להביא חיים לעולם - לפחות לכי על זה עד הסוף.

לרחם עליה? לכעוס על שיקול הדעת הלקוי? על הבזבוז הכואב של הזכות להיות אמא? במחשבה ראשונה השתלט הכעס ואני מצאתי את עצמי מאחלת למאייר שבעוד עשרות שנים קדימה, כאשר יאשפז אותה אותו בן בכור במחלקה המפוארת לתשושי הנפש באיזה בית אבות סיעודי, הוא יזרוק לעבר גבה השפוף "מצטער אמא, אבל אני חייב לחזור לעבודה, לא יכול להישאר ולהסיע את כסא הגלגלים שלך ממקום למקום", וינטוש אותה בודדה על המדשאות המוריקות, מול המזרקה.

בהמשך צפו הרחמים, שכן מאייר, שעדיין לא יודעת שום דבר על להיות אמא, שעדיין לא למדה את ריחו של תינוקה וכבר מוכנה להחליף אותו בניחוח המשקר של האדרנלין, היא לא יותר מקורבן אומלל של העולם הקפיטליסטי האכזרי בו אנו חיים, זה שהמהירות המותרת על כבישיו עולה מיום ליום והופכת את כולנו לדרוסים בידי עצמנו, ובעיקר את מי שנמצאים, כמו מאייר, בשפיץ של חברות הענק. תפיסת עולם אכזרית שמעוותת מהיסוד את מה שהועידו לנו חוקי הטבע, וכך במקום להיות הורים של הילדים שלנו אנחנו בעצם פיונים של המשקיעים שלנו או של אלה שמשלמים לנו משכורת.

והתינוק המתוק של מאייר הוא כמובן רק מראה מגדילה וכואבת: הוא מוותר על אמא לטובת המשקיעים של יאהו, שמודאגים מהביצועים של החברה וצריכים שהמנכ"לית תחזור מיד לעסק. אה, ברור. התינוק לא צריך אמא כדי לישון טוב בלילה, המשקיעים הם שצריכים את אמא שלו כדי שהם יירדמו בלי דאגות. אם זה לא עולם שהולך לחסל את עצמו, ואותנו בתוכו, מה כן?

מגדלים קריירה - במקום ילדים

בסוף דמעתי - על מאייר, ועלינו, הקורבנות של המציאות הזו – כל אחד ואחת במידה כזו או אחרת של וויתורים ושל הקרבה, ובעיקר על העובדה שכל עוד התפיסה הקפיטליסטית של עוד ועוד ועוד תמשיך להדהיר את העולם קדימה, אין לנו סיכוי לנצח. כולנו, במידה כזו או אחרת, מאריסה מאייר. כולנו עברנו לגדל את הקריירות שלנו,

במקום לגדל את הילדים שלנו, וכולנו שכחנו, שבערוב ימיו אף אחד לא מצטער על עוד שעה שלא בילה בעבודה, או בישיבת הנהלה.

רגע לפני שהיא מצמידה סטילטו עצבני לדוושת הגז וחוזרת לאוטוסטראדה המשוגעת, הייתי מציעה למאייר להרים טלפון לאן מארי סלוטר, העוזרת האישית של הילרי קלינטון ומנהלת תכנון המדיניות במשרד החוץ האמריקאי, שהחליטה שהילדים חשובים יותר מעוד מסיבת קוקטייל עם אובאמה ומישל. סלוטר כתבה מאמר ארוך ומנומק בו הסבירה כי בחרה לוותר על המשרה התובענית והנחשקת בוושינגטון וחזרה לתפקידה הקודם כמרצה מבוקשת באוניברסיטה ליד הבית, כדי שתוכל להיות אמא נוכחת בחייה ילדיה ולפקח מקרוב על הלימודים שלהם בתיכון.

אז נכון שיש עוד הרבה שנים עד שבנה הקט של מאייר יגיע לתיכון, אבל נדמה שדווקא היא צריכה להתחיל להתאמן כבר עכשיו על איזונים ובלמים.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן .