קהל יקר: הביזנס שמאחורי מחיאות הכפיים
הם רצים מתוכנית לתוכנית, מוחאים כפיים, יוצאים לצהריים וחוזרים הביתה עם כמה עשרות שקלים. פעם הקהל עמד בתור לראות מקרוב את המעגל של דן שילון, היום זה עסק לכל דבר
"שלוש, שתיים, אחת... מחיאות כפיים!" - כך לרוב נשמעים מנהלי אולפן רגע לפני שתוכנית טלוויזיה עולה לשידור. הספירה לאחור אמנם לא השתנתה, אבל מסתבר שהקהל שמגיע לאולפן דווקא כן. אם בעבר הייתם צריכים להכיר את הצלם או המאפרת כדי להשיג כרטיסי כניסה לתוכניות השונות, היום יש מי שישלם לכם - רק תבואו.
כתבות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
ישראל: מה תראו החורף בטלוויזיה?
ארה"ב: מה יעלה בגורל הסדרות החדשות?
ומה חושב ישראלי בארה"ב על "666 פארק אבניו"?
כבר ארבעים שנה שבני בכר מתפקד כמנהל במה באולפני טלוויזיה. סיכוי טוב שראיתם אותו רגע לאחר הפסקת פרסומות, כשהוא מנופף בידיו ומסמן לקהל למחוא כפיים בהתלהבות. "לקהל שמגיע לאולפן יש חשיבות רבה. הוא נותן אנרגיות ושמחת חיים למנחים, לאומנים ולמי שנמצא בסביבתו", מספר בכר, "בסופו של דבר זה משפיע על איכות השידור. אם הקהל לא מפרגן, ואצלנו לא אוהבים לפרגן במיוחד, זה מוריד מהאנרגיות".
בכר זוכר היטב את הימים בהם אנשים היו מתחננים להגיע לתוכנית של דודו טופז, נוהרים ליאיר לפיד ונוסעים במיוחד למשרדי כרטיסים רק כדי להיות הכי קרובים למעגל של דן שילון. "היו תכנים מעניינים" הוא אומר, "היה אוסף צבעוני של מרואיינים ובמה ענקית עם נגנים וביצועים – פשוט שואו לכל דבר. תוסיף את העובדה שמדובר בשידור חי ותקבל אנרגיות שסחפו בכל שבוע בין מאתיים לשלוש מאות איש לאולפן".
והיה עוד משהו שגרם לעם לנהור בהמוניו לאולפנים – פרסים. תוכניות כמו "הראשון בבידור" מגנטו אליהם את הקהל והפכו את השידור לאינטראקטיבי ואטרקטיבי. אבל למרות זאת, העסק לא היה פשוט, גיוס כמות כה גדולה של אנשים כקהל לתוכניות טלוויזיה היא כאב ראש לא קטן עבור חברת ההפקה.
"אל תשכח שיש תוכניות שהקהל מחכה שלוש שעות בהמתנה מחוץ לאולפן", מבהיר בכר, "אחרי שכבר נכנסת לאולפן יש הסברים, המתנה של שעה נוספת ורק אז נכנסים בעצם לשידור עצמו שנפרס על פני שעתיים שבמהלכן לפעמים הקהל נדרש לעמוד על הרגליים".
לא פלא שאחרי כל החוויה הזו חלק מהקהל נובל וכבר לא מגיב. "כדי לגרום היום לאנשים להגיע לתוכנית ולהשאר עד סופה צריכים להרים מופע מושקע" מסכם בכר. "אם זה לא קיים, הטאלנטים עצמם ינסו לחמם את הקהל לפני ותוך כדי התוכנית" .
הקהל הופך לביזנס
לפני חמש שנים הוקמה חברת "קהל טי.וי" שזיהתה את הצורך בתיאום קהל לתוכניות טלוויזיה. ליאור בראל, מנהלה כיום, מסביר כיצד נולד הרעיון: "קלטתי שאין גוף מקצועי שמתעסק עם קהל. כדי להשיג כרטיס היית חייב להכיר מישהו מההפקה. לא היתה נגישות כמו היום. בדקתי איך זה עובד בחו"ל וגילתי שיש חברות שזה התפקיד שלהם. להביא קהל לתוכניות טלוויזיה. עד אז כל הנושא היה כאב הראש של המפיק שחשש כמה אנשים יבואו? איך הם יגיעו?
"החלטנו בעצם לתת מענה שלם. גם מתאמים קהל, גם דואגים להסעות וגם שולחים צוות לשטח שדואג לתנאים של האנשים שמגיעים לאולפן. חברנו לגופים כמו משרד החינוך, צה"ל, תנועות נוער, וועדי עובדים וארגונים והקהל הגיע בהמוניו ובהתנדבות".
לפני כחודש, החלו צילומי העונה השניה של "The Voice". לאולפני נווה אילן הגיעו מספר אוטובוסים ומהם ירדו עשרות תלמידים שהגיעו לשמש כקהל בתוכנית על חשבון שעות הלימוד. מדובר לרוב בתלמידי מגמת תקשורת מבתי ספר שונים המגיעים כקהל כחלק ממערך הלימודים ואינם זוכים לתשלום עבור השתתפותם..
חברת ההפקה של התוכנית אישרה כי היא שכרה את חברת קהל TV על מנת שתספק לה קהל להקלטת התוכניות. "ההפקה משלמת לחברה זו בעבור תיאום קהל, הסעת קהל וארגון הקהל בבואו לאולפן. הקהל הוא קהל מעורב, שמורכב מתלמידים, חיילים וקבוצות מאורגנות שונות", כך נמסר.
עבודת כפיים
בשנים האחרונות המצב בתעשייה השתנה. חברות הפקה הבינו שמטעמי חסכון משתלם להן לצלם מספר תוכניות ביום. הבעיה היתה שלקהל שהגיע לאולפן לא היתה סבלנות "לבלות" כל היום בישיבה מאחורי מצלמות, ולכן היה קשה לשכנע אנשים להגיע לתוכניות.
בראל, זיהה את הצורך ופתח את סוכנות "כ.א.ן" שמעסיקה קהל בתשלום. "ממש כך, מדובר באנשים שמקבלים כסף להיות קהל. זה הפתרון שהצבנו עבור חברות הפקה שמצלמות במשך כל כך הרבה שעות. מדובר יותר על שעשועונים שבהם יש פחות את אלמנט הצחוק ויותר דרישה למחיאות כפיים או סתם כדי לספק רקע למתמודדים".
הקהל בתשלום מגוון וכולל צעירים לפני גיוס לצד מבוגרים שנושקים לגילאי שמונים. כנראה שזה גם הסוד שגורם לכל הסיפור להראות כל-כך אותנטי. בכר לעומת זאת, פחות מתלהב מהרעיון. "קהל שמגיע בתשלום זה קהל שיושב כמו מריונטות. זה עדיין לא מבטיח שהוא יצחק במקום הנכון או ימחא כפיים כשצריך.
"תוסיף לזה את העובדה שהידיים היום תפוסות. במקום למחוא כפיים, אנשים בקהל מחזיקים את הטלפון הנייד שלהם ביד ומצלמים. אל תשכח שגם אם משלמים לך כסף, מדובר בכמה תוכניות שמצלמים שמונה ולפעמים עשר שעות ברצף. זה יום עבודה לכל דבר, זה לא שאתה רק בא ונהנה עם החבר'ה".
צחי וינזפט, בן 47 מרמת גן, הפך את התחביב לעיסוק. כשחקן שמאוהב בעולם הבמה, החליט להצטרף לסוכנות ניצבים. כך נוצר מצב שבשנתיים האחרונות הוא מקפץ בין אולפנים, מחמם ידיים ומקבל כסף על - מחיאות כפיים.
איך הגעת לזה?
"אבא שלי עבד בהבימה, וכילד אני זוכר את עצמי מגיע אליו ונהנה מהחוויה של מאחורי הקלעים. מאז, גם כשאני מסתכל על סרטים, פחות מעניין אותי התוכן אלא איך הוא נעשה. לכן העולם הזה של קהל ובמה קרוב אלי. בתור אחד שיושב בקהל אני יכול לומר שאנחנו התבלין של ההפקה. הקהל בעצם יוצר את הפידבק למראיין והמרואיין, והם פשוט חיים על הפידבק הזה. אם אנחנו באים עם אנרגיות טובות, זה עוזר להם להיות הכי טובים שהם יכולים להיות.
כמה זמן נמשך יום עבודה?
"זה יכול לקחת ארבע שעות ולפעמים יש תוכניות שמצלמים כמה פרקים ברצף, אז זה כבר יכול לקחת שמונה ואפילו תשע שעות. תוסיף נסיעות ארוכות לנווה אילן ותבין שזה לא פשוט. מה שכן, חשוב לציין שדואגים לנו להפסקות ולארוחות.
מה גובה השכר בתחום?
התשלום משתנה ונע בין 120-250 ש"ח ליום עבודה. אני מכיר כמה פנסיונריות שהולכות להיות קהל בתשלום, הן הולכות למשהו כמו ארבע תוכניות בשבוע ויוצא להם סכום יפה בסוף החודש. סוג של השלמת הכנסה. אבל חשוב להדגיש שמי שרוצה להביא משכורת הביתה מהעיסוק הזה – זה לא בשבילו.
היית ממליץ על זה לאחרים?
"כן, בתנאי שזה ברור להם שהם לא מרכז ההפקה. יש כאלה שנעלבים שההפקה לא מדברת איתם במהלך יום הצילומים. צריכים להבין שאנחנו לא הדבר המרכזי, אני אישית מגיע כדי להנות, זאת הגישה שכדאי לבוא איתה וכמובן עם המון סבלנות