פסטיבל עכו: לא פוליטקלי קורקט בכלל
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר בועט לקונצנזוס חזק בישבן גם השנה. הצגות התחרות מפרקות מיתוסים, מתכתשות עם הנרטיב ההיסטורי הישראלי ומתבוננות במציאות בלי פילטרים
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר היה תמיד סמן לְהִלכי רוח שמנשבת אולי בשוליים, אבל סופה לחלחל למרכז. השנה לוקח הפסטיבל צעד קדימה, בועט לקונצנזוס חזק בישבן וצועק בקול שבור: "לא, אין לנו ארץ נהדרת!".
הפסטיבל לתיאטרון אחר, מעצם הגדרתו, שובר מוסכמות. השנה הוא פה כדי לפרק מיתוסים מנשקם, להצביע על הסובייקטיביות של הנרטיב ההיסטורי ולקחת את הזמן לְדַבֶּר תיאטרון של ניואנסים ושכבות ארכיאולוגיות, שֲפַה שהופכת לזן נכחד בזרם המרכזי. אם התיאטרון הוא מֲראה ממנה משתקפים באופן פיקטיבי החיים, אזי התיאטרון האחר הוא זה שמרשה לעצמו התבוננות כנה ונטולת פילטרים במציאות - גם כשזו מעוותת.
במציאות שכזו, רגע לפני נקודת הרתיחה, עוסקת "הטווס מסילוואן", הצגת תחרות שמתרחשת בבית מגורים בין חומות העיר העתיקה. המחזה שכתבה עלמה גניהר מתרחש אמנם בכפר סילוואן שבדרום מזרח ירושלים, אך מיקומה של ההצגה בעכו העתיקה רק מחזק את מהותו. ההצגה, בבימוים של סיני פתר וחן אלון, מתחילה הרבה לפני קו ההתחלה: היא מתחילה בים שהיה שם תמיד, בחומת האבן העתיקה, בחיים שבתוך החומות.
טיפוס במעלה הסמטה מוביל אל שער עץ מוגף. שומר רוסי חמוש במדים ונשק, שיתגלה כשחקן בהפקה (דיויד בילנקה), מפריד בין העומדים בסמטה לבין החצר הפנימית של בית האבן הישן. מתוך החצר נשמעים קולות טרטור של מקדח. כשהשער ייפתח, יכנס הקהל המצומצם (30 איש בלבד) אל חלל שנמלא באבק לבן סמיך. מקדח שחופר תחת יסודות בית במערכה הראשונה, יוביל להתמוטטותו במערכה האחרונה. זוהי כרוניקה של מציאות. רשומון שמתעד אירועי בוקר גורלי.
בחלקו התחתון של המבנה, שבו מתגוררת אם ערביה לילד מוגבל, מתנהלות חפירות ארכיאולוגיות שתרות אחר ממלכת דוד. בחלקו העליון של המבנה, דלת מול דלת, מתגוררים מתנחלת יהודיה ומשפחה ערבית. אבי המשפחה נפצע מירי חיילים. הבת הבכורה מנהלת סלון יופי ומפרנסת את המשפחה. הבת הצעירה חולמת על חיים בפריז.
בית המריבה מקפל בתוכו את סיפורה של אדמת המריבה ואת המלחמה על הקרקע, שכמו בכל מלחמה, אין בה מנצחים. השחקנים ובעקבותיהם הקהל עוברים בין פרקי החיים מחלל לחלל - החצר, גג הבית שמשקיף על מסגד אל ג'זאר והחומות, סלון היופי שבקומה העליונה. השימוש בבית כזירת התרחשות תיאטרונית, מחזק את הקונטקסט שבו נכתב המחזה.
החלל הופך את הדימוי למציאות חיה שאנסמבל נפלא של שחקנים נותן לה גוף וקול. רוב השחקנים מגלמים דמויות כפולות: ג'ורג' איסקנדר הוא במקביל אב המשפחה הערבית שמתגוררת בקומה העליונה והילד המוגבל מהדירה שבקומה התחתונה. המעברים שלו בין הדמויות, אחת צעירה והאחרת מבוגרת, מרשימים, וכל אחת מהדמויות שהוא משחק מאופיינת עד לפרט הקטן ביותר.
דורי אנגל, בתפקיד עסקן יהודי ממולח שידו בכל ועניינו פינוי המשפחות הערביות וייהוד האזור, מלווה את ההפקה גם כנגן אקורדיון שנותן פסקול להתרחשות. אנגל, שחקן מחונן שעוד יפרוץ, הוא ציר מרכזי בהצגה שאין בה תפקידים קטנים. וישנן סמירה סרייה ורימא ג'ואברה, שקשה להאמין שמדובר בשחקניות שאינן מקצועיות, ואורטל אבנעים, שחקנית צעירה בשורות תיאטרון החאן, שנעה בין תפקיד המתנחלת לצעירה ישראלית שמגיעה לבית כחלק ממסע שורשים. יש לקוות שההצגה הזו, כמו רבות אחרות בפסטיבל השנה, תזכה להמשכיות גם לאחר נעילתו.
סימני שאלה והתעסקות מטרידה בנרטיב הציוני קיימים ברבות מהצגות הפסטיבל. נדמה כי הפעם, יותר מתמיד, מאתגרים היוצרים את השיח המושתק על שיפוץ ושכתוב ההיסטוריה ועל ההיאחזות בטקסיות ריקה מתוכן שמחזקת את הישות המתפרקת, המוגדרת כקולקטיב.
יעל טל, שכתבה וביימה את ההצגה "חמור אוכל תפוז", עשתה עבודת מחשבת של רקמה עדינה בתוכה שזורים בחכמה רבה זיכרונות קולקטיביים, משפטי מפתח בביוגרפיה המקומית והבלחות מוזיקליות שזורקות את הצופה הישראלי אל נקודות החיבור לכאורה של העם היושב בציון.
מה שם קרה, בין שדה התירס ושדה החיטה, אחרי השקיעה בשדה - תוהה המחזאית כשהיא מציפה את הבמה בדמויות נטולות מודעות עצמית, מנותקות מעצמן ומהסובב אותן, שבויות בדיסקונספציה וטובעות בנוסטלגיה דביקה. היא באה בחשבון עם יפי הנפש, האכפתניקים והמהפכניים לכאורה, יושבי הסלון "המחוברים" מהטלוויזיה, בוגרי מערכת החינוך והצבא, השרים בציבור, המיתוסים שעליהם גדלו במשותף המדינה ויושביה.
זו הצגה שמזפזפת במהירות בין פרקי העונות הקודמות של הישראליות. היא בזה להתרפקות ומצביעה על התפרקות, ומעל לכל חפה באופן מבורך מכל זכר לתקינות פוליטית. האם באמת היינו אריות בגבעת התחמושת? האם ירושלים היתה ועודנה עיר עוטפת אור? ומי הציב ערבי בשדה ליד השוקת? כל התשובות בגוף השאלה. שבט הצופים הישראלי, אליבא דטל, זקוק לניקיון רציני ונמצא בסכנת סגירה. את מעגלי ההורה החליפו ריקודים שבטיים פראיים, והחברמניות פינתה בהכנעה את מקומה לגסות, שוביניזם ואלימות בחיים ועל הבמה.
גם בהצגה זו מדובר בעבודת אנסמבל מעוררת התפעלות. זו לא רק קבוצה של שחקנים אלא של יוצרים שותפים והדבר בא לידי ביטוי לכל אורכה של ההצגה. זו עבודה שמתייחסת לא רק לטקסט, מבריק ככל שיהיה, אלא גם לחלל ולגוף שנע בתוכו. תנועה היא חלק מהותי בעבודה ולא רק כמעברים ריקודיים, אלא כחלק מתפיסה כוללת של תיאטרון נושם וגם בזה יש משהו מרענן. היה נחמד לראות את הקבוצה הזו ממשיכה לפעול ולהתפתח כגוף אחד גם בהמשך.
אם יש קו דמיוני שמחבר בין הצגות בתחרות, הוא עובר בין זו של יעל טל לבין "אנו בונים פה נמל", שיצרו במשותף אנה כהן ינאי, יונתן קונדה ונטע וינר. חברי הרכב ההיפ-הופ היפואי, "סיסטם עאלי", נותנים בראש לשירים הקנוניים הארצישראלים ולא בטוח שהקונטקסט החדש אליו נוצקו המילים הוא זה שאליו כיוון המשורר.
סופרלטיבים מוגזמים תמיד מעוררים חשד אך למרות זאת, קשה להגדיר את הטקסט של מופע ה-Spoken Word הבועט הזה כפחות מגאוני. הגעגוע המפוברק לארצות שמעבר לים, לנדודים, לארץ שלחופה נבנה נמל הבית, מתנגן בין משחקי מילים שעושים מהשפה לונה פארק. הטקסט, לעיתים בחריזה ולעיתים רק שומר על מקצב, מטייל בתוך מקטעי משפטים משירים מוכרים והופך אותם על פיהם. "עם קם בבוקר ומרגיש שהוא אדם. בואו לא נרקוד על הדם", הם שרים קופצים מאסוציאציה אחת לאחרת בקצב מסחרר שדורש ריכוז עילאי. בהיפ הופ כמו בהיפ הופ כלום לא צפוי אך הרשות נתונה וזה בדיוק מה שנותן למופע את הזהות הייחודית שלו. טביעת האצבע של יוצריו מובהקת וככלל מדובר בעבודה מעוררת הערכה.
עם זאת טקסט לבדו, מבריק ככל שיהיה, אינו יצירה תיאטרונית. על מנת להפוך לכזו, נזקק הטקסט גם לפעולה דרמטית. ההתרחשות הבימתית, מינורית ובעיקרה פרונטלית, מה שמגביר את התחושות מן המופע ומקשה על תרגום הטקסט לכדי אירוע תיאטרוני. עם יד מכוונת מלווה שנדרשה כאן בפירוש, יכול היה להימצא האיזון המתבקש בין הטקסט לדרמה. זו בדיוק הסיבה שביציאה מאולם האבירים נשארה למצער תחושה של פספוס.
