נצמדנו כך: הסלואים שעשו את מסיבות הכיתה
זה היה פסקול ההתאהבות הראשונה: רומנטי, דביק ומלא רגש. שירי הסלואו הגדולים התנגנו ברגע, ואנחנו גיששנו בחשיכה עם מריה קארי, נצמדנו ב"ריקוד מושחת" - וב"אייר סופליי" העזנו להניח ראש על כתף. בואו להיזכר בריקודים הרחק מעיני ההורים
אלו היו הרגעים החשובים ביותר במסיבות הכיתה. בערך שעה וחצי אל תוך האירוע בסוף השבוע הגיע החושך בבתי הילדים, במתנ"סים או במועדונים. הדי-ג'יי לא צריך היה להכריז על כך, זה היה ברור לכולם: אור האולטרה-סגול נדלק, כל החולצות והשמלות הלבנות זהרו בלבן (וגם השיניים). הילדים שמאסו מהריקודים הניחו את חצאי הפיתות עם החומוס והמלפפון החמוץ וצעדו אל מעגל הסלואו. וזה לא היה סתם מעגל, מדובר היה במרכז החברתי הכי תוסס, המקום בו כל השמועות מתחילות ומסתיימות.
לא כולם אהבו את השגרה של בן-בוחר-בת-בוחרת-בן. עבור חלק מהילדים מדובר היה באחד הרגעים המביכים והמבישים. חסרי ביטחון, מהססים, לא בטוחים אם האחד יאהב את השני או בכלל יבחר בו. אחרים רק חיכו לשניה הזו, בעיקר כדי שיוכלו להציג את סולם האהבות שלהם לפני כולם. כך או כך, הסלואו לעולם לא יישכח וזו בדיוק הסיבה שקפצנו לעבר. לשירים ההם שהתנגנו בכל מעגל והיו לפסקול האהבה שלנו בשנים האחרונות של בית הספר היסודי. לטוב ולרע.
מלבד המשקעים הנפשיים שנשארו איתנו, כך גם הפיזיים. ברור לגמרי, שהיום כאנשים מבוגרים, הפכנו לרקדנים גרועים למדי. דווקא בגלל אותו הסלואו. הרי הריקודים מעולם לא נבעו מתוך רצון לקרוע את הרחבה או להדגים את צעדי הריקוד האחרונים שלמדנו מ"ריקוד מושחת". ריקודי הסלואו היו הזדמנות לבנים לגעת בבנות, ולבנות להרגיש מקובלות ונערצות. ברגע בו הבן והבת נעמדו זה מול זו, הדבר היחיד שעניין את שניהם היה מידת הקרבה וכמה נמוך עוד ירדו הידיים.
כדי להסתיר את העובדה שהיינו פשוט שני בני נוער שעומדים ונוגעים זה בזה, התחלנו להתנדנד כמו מטרונומים. לא משנה אם מדובר היה בשיר של שלוש דקות או שבע, נשארנו נאמנים לתנועה ופחדנו לסטות ממנה כדי לא להרוס חלילה את הרגע. האמיצים והנועזים ניסו לסובב את הנערות, אבל חוסר הניסיון וההבנה רק הפכו את הריקוד למשחק בפורפרה אנושית.
הדבר היחידי שהזמן שינה הוא את מידת הקירבה. בכיתה ז' הבנות כבר העזו לשים את ראשן על כתפי הבנים, והם הניחו בנונשלנטיות מעושה את ידם על החלק העליון של הטוסיק. בכיתה י"ב התנועות היו חתוליות יותר והגב קמור יותר - אך אותה תנועת נדנוד מגונה לא השתנתה. אולי בגלל שהריקודים התקיימו הרחק מעיניהם הבוחנות של ההורים או העובדה שאז לא היה לנו "Glee", פשוט לא ידענו אחרת. (ויטה קיירס, אור ברנע)
קסטות של דמעות דביקות
הרדיו של שנות ה-80 בישראל אהב לתרגם את שמות הלהקות שהגיעו אלינו מהניכר. בין השמות המשעשעים היו "תמרונים תזמורתיים בחשיכה", "נערי חנות חיות השעשועים" והלהקה האוסטרלית "אספקת אוויר".
למעשה, לא היה שום דבר משעשע בלהקה הזאת. בסוף שנות השבעים היא חיממה את הופעותיו של אליל הקוצים והשנדי דאז, רוד סטיוארט - פרצה עם הלהיט Lost In Love ומאז הנפיקה בלדה אחר בלדה, להיטים קיטשיים, סכרניים, סוחטי דמעות לבודדים, ועמוסי קלידים עבור האוהבים.
כשהגעתי לכיתה ד', ולגיל בו התחלנו לרקוד "סלואו טרקטור" (זוג הרוקדים שומר מרחק עד שטרקטור יכול לעבור בינהם) "אייר סופליי" כבר דעכה במצעדים, אבל השירים המשיכו ללוות אותנו במסיבות. זו הרומנטיקה כפי שפגשנו בה לראשונה: "אני כל כך אבוד בלעדייך", "הנה אני, האחד שאת אוהבת", "עושה אהבה מכלום".
וכך לראשונה גם נשבר לנו הלב: "שוכב לבד עם ראשי על הטלפון וחושב עלייך עד כאב", שר ראסל היצ'קוק הסולן, בתקופה בה צריך היה להישאר בבית כדי לא לפספס את השיחה מהילד שאת אוהבת. הוא לא התקשר בסוף, אגב. אז לחצתי על הכפתור בטייפ, החזרתי את הקסטה להתחלה - ואייר סופלי בכו איתי שוב. (סטלי סולומונוב)
לרקוד, להתאהב, להפוך לסקסית
כשהשיר הזה היה להיט, מתוך פסקול של סרט שהיה להיט עוד יותר גדול, עוד לא הייתי בגיל שאפשר להתחיל לרקוד בו סלואו בפועל. אבל זה היה שיר הסלואו האולטימטיבי במסיבות הכיתה של בת דודתי הגדולה והנערצת אז, והוא נתן לי משהו לחלום עליו.
"She's Like The Wind" הוא בלדה דביקה, דרמטית ומלאת פאתוס הכתובה בהתאם לכל חוקי הז'אנר, מסיפור אהבתם של בייבי החמודה והחרמנית (ג'ניפר גריי) וג'וני, הרקדן החתיך והמחוספס (פטריק סוויזי). במקור, נכתב השיר על-ידי סוויזי וסטייסי ווידליץ' ב-1984, עבור פסקול של סרט אחר- "Grandview U.S.A", אבל איזה מזל שבסוף הוא לא נכנס אליו, והושמע כמה שנים אחר כך, למפיקי "ריקוד מושחת" שאהבו אותו מאוד.
בקיץ 1987 יצא הסרט לאקרנים והפך את הריקוד המלוכלך ואת סוויזי, לאליל הבלתי מעורער של התקופה. הקליפ, בו הוא נראה שר על רקע אימג'ים מהסרט בשחור לבן, הרטיט לבבות לחים בגילאים שונים וגרם לכולנו לחשוב שגם אנחנו יכולים - לרקוד, להתאהב, להשתנות, ולהפוך מילדה קטנה וממוצעת עם אף לא משהו, לרקדנית סופר סקסית, בקיץ אחד בלבד. (עיינה לי)
שיער מתנפנף ואירוטיקה מרומזת
במבט לאחור, ערבי הכיתה שלנו מצטיירים מעט חשודים. במקלט סגור מבפנים, כשהאורות כבויים ורק שלטי החירום זוהרים בצהוב, היינו מניחים זרועות על כתפיים ומתחילים להתנדנד על רקע שירים כמו "I'll Stand By You" של "הפריטנדרס","Everything I Do – I Do It For You" של בריאן אדמס וכמובן בלדות נוגות של מריה קארי.
במהלך התקופה המבלבלת הזו של פריחת ניצני השדיים ומדידת הזקפות, קארי תפסה פינה חמה בלב. מעבר לעובדה שהיא ליוותה אותנו ברומנטיקה הראשונית עם Always Be My Baby או הגרסה המחודשת ל- Without You, השירים שלה ייצגו את הסקס כפי שחשבנו שהוא צריך להיות: מרומז, מונוגמי ומלא אהבה.
בימי התום ההם, הקליפים של קארי התמקדו בשירה ובמסר של השיר. קארי היתה מופיעה בהם עם שיער ברונטי מתולתל, בחולצת משבצות קשורה בפופיק כשהיא רצה בשדה או מתנדנדת על נדנדה. בהופעה שלה היה משהו מפתה ומצד שני, לא באמת מיני. בדיוק כמו שאנחנו חשבנו שנהיה כשנגדל. מבחינה קולית, קארי ניצלה את כל מנעד חמש האוקוטבות המפורסם שלה, והמגזינים הכתירו אותה בגאווה כממשיכת דרכה של וויטני יוסטון.
מאז גם אנחנו וגם קארי גדלנו והשתנינו. גילינו שהמשמעות של סקס היא לא "וילון מתנפנף ברוח" כמו שלימדו אותנו ב"בוורלי הילס 90210", והסקס התמים התחלף בייצוגים מעולם הפורנוגרפיה. קארי במקביל, הפכה מבת השכן לדיווה צווחנית שעושה קולות רקע לשירי אר.אן.בי עם בגדים הקטנים עליה בשלוש מידות. ובכל זאת קארי, אני שומרת לך חסד נעורים הודות לאותו סלואו עם שחר שגרם לי להרגיש שאולי גם אני יכולה להיות מקובלת. (ויטה קיירס)
סולו גיטרה על מיטה של שושנים
לחובבי הרוק יש ביטוי שנקרא "סולו צוקים", מדובר בסולו גיטרה מרשים שמנוגן היטב, אך גם מלא בשמלאץ. בדרך כלל בקליפים, באותם הרגעים נוכל לראות את הגיטריסט עומד על איתני הטבע, עושה אהבה עם הגיטרה ומדגים את הסולו. ריצ'י סמבורה הפגין את הביטוי בדרך המדויקת ביותר בקליפ ל"Bed Of Roses", הבלדה הנצחית של "בון ג'ובי".
במשך תקופה ארוכה בתחילת שנות התשעים, "בון ג'ובי" היה מלך מעגלי הסלואו בזכות שני שירים. האחד הוא אותו מיטה של שושנים ולשיר השני קוראים "Always". מדובר בשני שירים מצוינים, אבל עבור הילדים במעגל הסלואו הם שיר אחד ארוך. כשהגיטרה של ריצ'י סמבורה החלה לנגן וקולו הצרוד אך חלקלק של ג'ון בון ג'ובי נשמע ברמקולים, ידעו הבנים והבנות שזה הזמן שלהם לזרוח, או לפחות לזרוק איזה חיוך כשהם בוחרים אחד השני למעגל.
לא היתה זו להקת בנים, או זמרת שהגיעה ללהיט אחד ודי. זה היה בון ג'ובי, והוא היה קוּל (והוא עדיין, חלק מהזמן). הבנים הרגישו כאילו הם מקדישים את הבלדות העוצמתיות לשותפות שלהם לריקוד. להרגיש קצת כמו המבוגרים, לגרום לבנות לחשוב שהם חולמים על מיטה של שושנים ושהם יאהבו אותן לנצח - למרות שרק לפני כמה ימים מישהי אחרת היתה בעמדת ה"מסמפט" בסולם האהבות. (אור ברנע)
גלים מתנפצים על הסלעים
"אחזי בי עכשיו, געי בי עכשיו, אני לא רוצה לחיות בלעדייך". בום. פיצוצים. זיקוקים, פזמון. זו היתה, על רגל אחת, התורה כולה כשמדברים על "Nothing's Gonna Change My Love For You". השיר של ג'ורג' בנסון במקור (1984) שזכה להצלחה מסחררת דווקא בגרסה של גלן מדיירוס, שלוש שנים מאוחר יותר.
מה יש בשיר הזה שהפך כל השמעה שלו לעולם רומנטי דביק עד כדי גועל? התשובה פשוטה יחסית. מילים, כמו שהבנתם, לא מסובכות; לחן פשוט אך בומבסטי, כלי נגינה נכונים לז'אנר ולתקופה (אורגן מזעזע וסקסופון, בטח שסקסופון) ובעיקר פזמון מתגלגל שחוזר פעם אחר פעם, בו המנטרה: דבר לא ישווה אלייך.
מבחינתי, מזכיר השיר את מסיבות הסלון של בית הספר היסודי בסוף שנות ה-80, ואת אותה אחת שאחזה במותניי ואני בכתפיה כשהידיים מושטות קדימה לחלוטין. חלילה לא צמוד יותר. באופן מפתיע אני פחות זוכר מה היא לבשה, אני יודע שעליי היו טישירטים של מיטב בתי האופנה שכיכבו אז: גזוז, מאווי, קוויקסילבר ועוד כמה אופנות גולשים שחלפו מן העולם.
שנים אחר כך, צפיתי לראשונה בקליפ של השיר שלדעתי מעולם לא הוקרן ב-MTV. אולי רק בוולנטיינ'ז דיי. כמה לא מפתיע שגם הוא יישר קו עם הז'אנר והמילים הקיטשיות. זוג על החוף, הגלים מתנפצים על הסלעים, נשיקה קצרה, הליכה יד ביד אל עבר השקיעה. פייד אאוט. תצחקו עד מחר. האמת היא שלפעמים קצת בא לי שהחיים שלי יישמעו וייראו בדיוק ככה. (עמית קוטלר)
נשים בוכות שירה
להתרפק על העבר יכול להיות קצת מעצבן, ולהגיד שעכשיו הכל זבל ושפעם היה פופ איכותי זה אפילו עוד יותר מעצבן. אבל מה לעשות, שכששומעים את Nothing Compares של שינייד אוקונור (שנכתב במקור ע"י פרינס ב-1981 עבור ההרכב "The Family", והוקלט ע"י אוקונור ב-1990), אי אפשר שלא להתרגש ולהעריך אותו מחדש, עם ובלי קשר למה שקורה במסיבות הכיתה של היום.
מעבר לגלי הנוסטלגיה שמזכירים לנו איך רקדנו במרחק הרבה יותר גדול מנגיעה, עם מושאי התשוקה הראשונים שלנו בסלונים הצפופים של דירות המשפחה הסטנדרטיות של הימים ההם, השיר הזה פשוט מעולה. הרבה בזכות ההגשה המרגשת של היוצרת האירית. בלי מכונות עשן, בלי צילומים ראוותניים, או קלוז אפים על גיטרות - הפנים היפות והמלאכיות ההן, הדמעה הבלתי נשכחת, החיוורון, והכנות שניכרה בכל הבעת פנים, עשו היסטוריה והפכו את שינייד לאייקון ואת השיר ללהיט MTV מטורף. גם ב"רולינג סטון" עשו כבוד ומיקמו ב-2004 את שיר הפרידה האולטימטיבי הזה, במקום ה-162 ברשימת 500 השירים הגדולים של כל הזמנים.
חבל שכאב ואקטיביזם קיצוני שעשויים להיות פוטוגניים בשנות העשרים של אמן, הופכים לקשים לעיכול בשנות הארבעים שלו. אחרי הלהיט ההיסטרי הזה, נרשמו בעיקר כותרות נוסח קריעת תמונות האפיפיור ב-1992, נישואים מהירים וניסיונות התאבדות - ומבחינה מוזיקלית, לפחות עד האלבום האחרון שיצא השנה, נראה שאוקונור איבדה את עצמה בתוך החיפוש. מה שלא יהיה, האמת הזו והקליפ הגאוני ההוא, שייכים לה. (עיינה לי)
ואילו זיכרונות יש לכם משירי הסלואו הגדולים? טקבקו לנו במרץ!
