אני והרפובליקני

הוא אזרח אמריקני, רפובליקני מושבע ואפילו רשום, וביום הבחירות ייסע לשגרירות בתל-אביב ויצביע בלי שום ספקות בעד מיט רומני. לי אין זכות בחירה בארץ האפשרויות המוגבלות לשתי מפלגות, אבל אני דמוקרטית בנשמתי, ואפילו אל גור, הגרוע שבמועמדים (למעט ג'ורג' בוש, כמובן) לא הצליח להזיז אותי מעמדתי. הוא חושב שברק אובמה הוא סוג של רכיכה תבוסתנית במדיניות החוץ והפנים כאחת, והדמוקרטים הם בסך הכול מחבקי עצים חדלי אישים. אני מאמינה שבאמת מגיע לעשירים מס גבוה יותר ולעניים לקבל שירותי בריאות טובים יותר, ואם אפשר גם למנוע מלחמה במזרח התיכון, יהיה ממש נפלא.

בחירות בארה"ב 2012 - דיווחים נוספים ב-CNN ו-ynet

עוד על אובמה ורומני בעימות הראשון:

העימות הנשיאותי הראשון: כלכלה, בריאות וחינוך

סקר CNN: ניצחון מוחץ לרומני בעימות הראשון

כך שבארבע מערכות בחירות שעברנו יחד, תמיד הצלחנו איכשהו להתחמק זה מזה בלילות העימות הטלוויזיוני. אבל גם בחייו של זוג מגיע מתישהו רגע של הכרעה. לפיכך התכנסנו משני עברי הסלון עם פנקסים ועטים שלופים ובהבטחה שלא להרבות במלים אמריקניות נפוצות בנות ארבע אותיות בזמן השידור. ומה שראינו, מעבר לחוסר ההסכמה הבסיסי על העמדות בנושאי הפנים, הוא הפתעה גדולה: מיט רומני, אדם שניסיונו הטלוויזיוני והפוליטי גם יחד אינו מגיע לקרסוליו של אובמה, לוקח את העימות בגדול.

צריך לזכור שהעימותים לא נועדו למשוכנעים, ובבחירות הנוכחיות הם מבוצרים בעמדותיהם יותר מתמיד. ארבע שנות אובמה הקצינו את איבתם של הרפובליקנים לדמוקרטים, ואת השיח הפוליטי בארצות הברית, באופן חסר תקדים כמעט מאז מלחמת וייטנם.   

הפתעה: רומני לקח(צילום: EPA)

ארבע שנות אובמה גרמו לדמוקרטים לפחד פחד מוות מעשירים חסרי לבב, כמו שמיט רומני התפרש בעיניהם: שנינו הסכמנו שאין ולו דבר אחד שנשמע מפי המועמדים ויכול להזיז אדם משוכנע מאמונה בצדקתו. העימותים מכוונים אל עבר ה"עצמאיים", אלה שעדיין מגרדים בפדחתם ולא יודעים מה להצביע, ויחליטו על פי התרשמות משפת גוף, רהיטות, ניסוח וחמידות כללית של המועמד שיעדיפו בסופו של דבר. ושוב הפתעה: גם בזה, לדעת שנינו, רומני לוקח.

זה לא היום של אובמה

אובמה נראה עייף. לא כניקסון המזיע בשעתו, בעימות ההיסטורי עם קנדי שבו הובס בקלות, אלא כמו מי שהזדקן בארבע שנים בתפקיד הכי קשה בעולם המערבי, וכבר לא משדר את אותה טריות ורעננות שאפיינה אותו בעימותים מול מקיין הזקן. הוא לא חייך הרבה, והגומות שלו הופכות עם הזמן לקמטוטים שאינם מחמיאים לו: נטייתו לחשוק שפתיים כדי להביע נחישות עברה הפעם כמין מחווה של מיאוס, ואף ששמר על נימוסים עילאיים בעודו מכניס לרומני באבי אביו, הוא נראה מתוח יותר, רהוט פחות ומרבה בפאוזות ובאמירת "אה" בין מילים, בתוך משפט ובין משפטים. אין ספק, זה לא היה היום הגדול שלו.

רומני לעומתו הוא תוספת מרנינה למשפחת האחים בולדווין על פי מראהו, ועוד בטרם התחיל העימות דאגו עוזריו לטפטף רושם שהוא לא ממש מוטרד. בעוד אובמה הולך להצטלם ליד סכר הובר כסימבול לממלכתיות ולפרויקטים גדולים שעוד יבואו, טיפח רומני את דמות העממיקו והלך לאכול בוריטו מקסיקני ואחר כך שיחק דמקה עם בניו. אובמה הסתגר עם עוזריו לסבב אחרון של שאלות, תשובות ויריות מתוכננות מהמותן.

שניהם הבטיחו לא להעלות מסים לבני המעמד הבינוני, שניהם לא נגעו בכלל בעוני ובהגירה, שניהם מודאגים ממצב הגירעון, אבל רומני ידע לענות טוב יותר למתקפות של אובמה ושמר על קור רוח עילאי ורהיטות מעוררת קנאה לאורך כל

הדרך. חוסר ניסיונו כלל לא ניכר בעימות הזה, להיפך: לו הגענו זה הרגע ממסע ארוך בין כוכבים ולא ידענו מי נגד מי, היינו יכולים להאמין שרומני הוא המנוסה יותר מבין השניים. ואין ספק, בחירת העניבה שלו טובה יותר. אפילו הבדיחות טובות יותר: כשאובמה הבטיח למישל שאת יום הנישואין הבא לא יבלו מול 40 מיליון צופים, רומני הגיב בחבריות ממזרית.

לאובמה היה קשה יותר: רשימת הישגיו בארבע השנים האחרונות, למעט הטיפול בביטוח הרפואי, לא מרשימה במיוחד. אפילו המלחמה בעיראק שהודיע על סיומה במהלך העימות, אינה ניצחון. מצב האבטלה עדיין מחפיר והמשק מתאושש, אם בכלל, בצעדי צב. מול ממלכתיותו האחראית והזהירה, הציג רומני שורה של הישגים מוכחים כמושל מסצ'וסטס - והמון, המון תקוות לעתיד שלוו במרץ ונעריות שקרנו ממנו. כפי שהימרנו יחד, הסקרים הראו שרומני ניצח בעימות. אך מכאן ואילך נתפצל שוב לשתי דעות הפוכות לגמרי. הגם ששנינו יודעים כי פוליטיקאים משקרים ברגע שהם פותחים את הפה, עוד נדע ויכוחים סוערים, בדיוק כמו לפני העימות, בדיוק כמו בכל השנים שחלפו ואלה שעוד נכונו לנו.