חנוך לנער על פי דרכו?

כשהייתי תלמיד בבית ספר יסודי שאלתי את המחנכת שלי למה אף פעם לא שואלים אותי מה אני רוצה ללמוד? היא חייכה וענתה שזה לא עובד ככה. אני לא ויתרתי, היא הפסיקה לחייך. אני לחצתי, היא איבדה את הסבלנות. רציתי לקבל תשובה. אני מניח שנמאס לה והיא ענתה "כשתגדל תוכל לבחור להיות מורה ואז תשאל את התלמידים שלך מה הם רוצים ללמוד".

בהתרסה של ילד אמרתי שזה בדיוק מה שאעשה. היא מצידה לא נשארה חייבת וענתה שאין מה לדאוג ושאני בטח שלא אהיה מורה, כי אם ואכן הדבר יקרה משרד החינוך באמת יוכל להודיע על פשיטת רגל וקריסת מערכות. אל תטעו לרגע, היא הייתה מורה מצוינת. אני מניח שכשילד בן 11 מערער על יסודות החינוך שהמערכת בנתה וטיפחה במשך שנים זה עיצבן אותה.

בדרך פלא או לא הפכתי למורה... תקראו לזה יד הגורל או צירוף "טרגי" של נסיבות אך עם השחרור מצה"ל, התחמשתי בתואר ראשון ובתעודת הוראה. הבנתי שהיעוד האמיתי הוא לעבוד עם ילדים במסגרת שבה אני מסוגל לנהל עימם דיאלוג. תלמידים אוהבים לבוא ללימודים אבל לא אוהבים ללמוד. זו הרי מלחמה, פסיכולוגית בעיקר. גם אנחנו היינו כאלה.

אין ציון, אין הערכה. התחלה מצוינת

כמדריך לקולנוע הבחירה בתוכנית קרב כמסגרת "פחות" פורמאלית, שנמצאת בתוך המערכת הפורמאלית של בתי הספר, מאפשרת למידה אחרת. אין ציון, אין הערכה. התחלה מצוינת. תלמידים לומדים בשביל ציון, מספר שמשקף את הידע שלהם. מבחינתי אין צורך לכמת ידע בציון. המטרה שלי לאפשר לתלמידים לבטא את עצמם, להשמיע את קולם. יש להם מה להגיד. אני מצידי מלמד אותם את הכלים העומדים לרשותו של עולם הקולנוע וחושף בפניהם את האשליה הקולנועית הנפלאה.

אינני מזלזל במקצועות הליבה. הם חשובים מאוד וכבודם במקומם מונח. אך רכישת מיומנויות של כתיבת תסריט, צילום, בימוי, משחק, עריכה, פיתוח וצפייה ביקורתית הם הדרך להשגת מטרות חשובות לא פחות.

ההבנה של השפה הקולנועית והשליטה בה מאפשרים להם ליישם וליצור סרט פרטי משל עצמם תוך מתן ביטוי אישי לפרט בתוך החברה הישראלית. הם מצידם נוקטים עמדה ולא פעם ביקורתית כלפי הסביבה על רבדיה השונים. שיעורי הקולנוע מאפשרים להם להרגיש משמעותיים. עצם היכולת להעניק לתלמידים להתנסות בכלי ביטוי שונה ולא שיגרתי מאפשר להם לגלות את עצמם. לפתח ביטחון והכרה עצמית והתבוננות פנימית על מקורות הכוח שלהם. המסקנה שלי ששווה להקשיב להם.

"אנחנו דור מזוין" צעק אביב גפן. האם הוא צודק? אפשר להסכים, אפשר שלא. בכל מקרה שווה לבדוק. בעידן שהמידע עובר במהירות האור והסבלנות שלנו נגמרת במהירות הקול יש להתייחס לאמירה הזו ברצינות ולייצר שינוי מחשבתי בעולם החינוך ויום המורה העולמי שחל מחר (5/10), הוא בהחלט הזדמנות לסוג כזה של חשבון נפש של כולנו.

השאלה האמיתית שכולנו צריכים לשאול ולא רק המורים ומערכת החינוך היא מה

המטרה שלנו? לדעתי עלינו, על כולנו, ללמד את הילדים שלנו לחשוב בצורה עצמאית תוך שימוש במירב הכלים העומדים לרשותם. שהילדים יפתחו חשיבה ביקורתית, שילמדו מתוך הבנת העיקרון והתנסות מעשית חוויתית.

בסופו של דבר לכולנו אותה המטרה. לאפשר את התפתחותו והתקדמותו של האינדיבידואל ולקדם אותו להיות אזרח פעיל ותורם כחלק מהחברה. להכיר ביכולות שלו ולספק לו עוד כמה כלים לארגז הכלים שעימו יצא לחיים. הדרך להשיג אותה שונה. הכי חשוב שזה מצליח.

•  הכותב הוא מדריך לקולנוע בתוכנית קרב למעורבות בחינוך.