פתאום אני שוב באתיופיה
ההורים חששו, אבל מאיה קפצה על ההזדמנות: לנסוע לסייע לילדים אתיופים - לא רק יהודים - ועל הדרך להבין איפה נולדה. הישראלים שמתנדבים יחד איתה מטעם הסוכנות שמעו את הכינוי המקומי לזרים, "ופעם ראשונה שהרגישו מה עובר עלינו בארץ, כשקוראים לנו כושים". ויש גם מי שגר שם ארבע שנים
תוך ימים ספורים, המקום שאותו עזבה כשהייתה רק בת שנה לטובת מסע נדודים לישראל, הפך להיות בית. שלושה חודשים של התנדבות במסגרת פרויקט "תן-תיקון עולם" של הסוכנות היהודית, נתנו לה הזדמנות לגעת מחדש בשורשיה. "תמיד שאלו אותי אם ארצה לחזור, תמיד עניתי - 'נראה, אולי, מתישהו'", היא מספרת. "פתאום אני בגונדר, קילומטרים בודדים מהכפר שלי, וחושבת לעצמי מה היה קורה אם הייתי נשארת פה. האם החיים שלי הפכו טובים יותר?".
מלפיה דמוזה, בת 28, סטודנטית לתקשורת, נחשבת לדוברת רהוטה. בשנים האחרונות התבקשה כמה פעמים לתת הרצאת אורח מטעם הסוכנות בפני נדבנים במרכזי הקליטה של הקהילה האתיופית. את סיפור עלייתה וקשיי הקליטה של הקהילה האתיופית בישראל היטיבה להציג בפני הבאים לשמוע. יום אחד סיפרו לה חבריה בסוכנות על הפרויקט החדש שקורם עור וגידים באתיופיה. "זו הזדמנות נפלאה בשבילך", אמרו והבטיחו לשלוח מייל. כשהגיעה הביתה וקראה, נותרה מהוססת, הבטיחה לבוא לשמוע. "במיונים הבנתי שזו ההזדמנות הכי טובה שלי לחזור לשם בקבוצה, כשיש לי תמיכה. השתכנעתי שזו הדרך הכי טובה ובטוחה לחזור בזמן לילדות שלי".
יחד עם עשרות מתנדבים נוספים התקבלה לפרויקט החדש. במסגרתו מקימה הסוכנות היהודית 12 מרכזים ברחבי העולם ובארץ ובהם מתנדבים מישראל ומהקהילות היהודיות בחו"ל. המתנדבים מתגוררים בקומונות ומסייעים לאוכלוסיות חלשות, לא בהכרח יהודיות. בין היתר מקיימים המתנדבים פעילויות חינוכיות לילדים חולי פוליו ובעלי מוגבלויות בשיתוף עם ארגון "אימא תרזה", עורכים קייטנות לילדים חסרי בית באתיופיה ומלמדים עברית ילדים הממתינים לעלות ארצה. באחרונה המתנדבים באתיופיה לוקחים חלק בשיקום שכונת "הפלסטיק" בגונדר, הנחשבת לשכונה קשת יום. מלפיה דמוזה נבחרה להיות מורה לעברית. כך מצאה עצמה פתאום מול כיתת ילדים בגונדר בחוויה משונה. הילדה הישראלית מאתיופיה, מלמדת עכשיו ילדים אתיופים עברית.
אני בדיוק כמוהם
נועה גרינברג, בת 20 מגבעת שמואל, הצטרפה לפרויקט מיד כשסיימה את השירות הצבאי. לפני הצבא עבדה כשנתיים עם הקהילה האתיופית בישראל, מאז חלמה להגיע לארץ שממנה באו חבריה. "המשפחה והחברים חשבו שהשתגענו כשהודענו שזה הטיול שנעשה אחרי הצבא", היא מספרת. "פחדו מהלא נודע. אבל אני רציתי להכיר מקרוב את התרבות הזו".
מהר מאוד הפך המקום לבית. "לפני שבוע פתחו כאן בית יתומים חדש של ילדים שממש נאספו מהרחוב. אנחנו עוזרים להם בלימוד אנגלית, עושים שיעורי אמנות וספורט וממש מתחילים מחדש - ללמד ילדים דברים שאצלנו כל ילד כבר יודע. הלב שלך מתרחב".
המפגש עם הילדים, מספרת גרינברג, לימד אותה על עצמה. "קיבלתי פרופורציה לחיים שלי", היא מתארת. "את יושבת עם ילדים שאין להם מה לאכול והם רעבים, אבל בשנייה שאני מתיישבת לידם הם בוצעים חתיכה מהאוכל שלהם ומושיטים לי כי אין דבר כזה לא לתת.
את ראש השנה חגגו יחד עשרות המתנדבים בסעודת חג גדולה יחד עם הקהילה היהודית. ראש השנה היהודי, אגב, מתקיים בהפרש של ימים בודדים מראש השנה האתיופי. "זו הייתה חוויה אדירה", מספרת גרינברג. "מטיילים, מתנדבים מכל העולם ובני הקהילה המקומית, כולם יחד סביב שולחן אחד. תקענו בשופר, שרנו בקול רם 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'. זו חוויה שאתה עובר פעם בחיים".
התאהבתי באתיופיה
כבר ארבע שנים שניתאי שנדר, בן 28 מירושלים, מתגורר באתיופיה, שהפכה כבר לביתו השני. מה שהחל כביקור הפך במהרה לפרויקט שאליו התמסר במלואו. היום הוא מנהל מרכז "תן" בגונדר ומרכז את פעילות ההתנדבות הישראלית. "עבדתי שנים עם יוצאי אתיופיה בארץ, זה היה אך טבעי שאבוא לכאן להשלים את התמונה", הוא מספר.
לאתיופיה הגיע לבדו, עבד בארגונים מקומיים ובהם "אימא תרזה" הבינלאומי, במשך תקופה גם כמדריך תיירים, פיתוח ויזמות. "עברתי כל כך הרבה גלגולים באתיופיה. מה שהתחיל כהחלטה ספונטנית לבוא ולראות את המקום שממנו באו העולים שאיתם עבדתי, הפך מהר לשגרת חיים. אחרי שלמדתי להכיר את המציאות כאן, פשוט התאהבתי במדינה ונשארתי. זו מדינה מדהימה, יש כאן תרבות שהשתמרה ושמרה על הייחוד שלה מאות שנים. זו אחת המדינות היחידות באפריקה שמעולם לא נכבשה באופן מלא, נופים עוצרי נשימה, חיות פרא ואנשים מדהימים. יש כאן כל מה שאפשר לבקש".
קבלת הפנים למתנדבים בגונדר, מספר שנדר, חמה ומחבקת, גם אם הדרגתית. "כמו כל דבר, אדם מגיע לשכונה חדשה, קודם כול מסתכלים עליך, רואים מאיפה באת.
הוא מציין שלפרויקט "תן", מעבר לתרומתו החשובה לקהילה המקומית הנזקקת לתמיכה וסיוע, יש תרומה משמעותית גם למתנדבים עצמם. "מעבר לעזרה בשיפור איכות החיים של הקהילות המארחות, אנחנו מייצרים פה דור חדש של מנהיגים חברתיים. זו אחריות חברתית במלוא מובן המילה. המתנדבים הם יהודים מכל העולם, אנחנו מקרבים ומחזקים קשרים בין קהילות יהודיות. המתנדבים, כשייצאו מכאן בתום השליחות, יחזרו עם סל ערכים משמעותי".
"לא יחכו לכם בארץ עם שוקולדים"
בחזרה למאיה מלפיה דמוזה. ימים בודדים לאחר שנחתה באתיופיה, גילתה שהכפר שממנו עלתה ארצה נמצא קילומטרים בודדים משם. מיד כשהגיעה למקום יחד עם חבריה למשלחת, שאלו החברים עוברי אורח אם מישהו מכיר את משפחתה. "אחת הנשים עצרה, זרקה את סליה על האדמה וחיבקה אותי. סיפרה שהכירה היטב את ההורים שלי, שהיא זוכרת אותם עוזבים בלילה ומתחילים ללכת ושהם כל כך פחדו ודאגו להם, זה היה מפגש מצמרר - לבוא למקום שלקחו אותך ממנו ולהרגיש שאיפשהו אתה שייך לשם".
אבל המפגש עם הקהילה היהודית הקטנה שעוד נותרה שם לא היה פשוט. מאיה, שמכירה היטב על בשרה את קשיי הקליטה בישראל, התבקשה לספר על חוויותיה ליהודי המקום. "זה היה לי קצת עצוב", היא מודה. "הם היו כל כך נלהבים לצאת מגונדר ולהגיע לישראל, ואני שיודעת מה מחכה להם פה, אמרתי להם שהם צריכים להבין את המציאות יותר טוב. שלא מחכים להם פה עם שוקולדים וכסף, שיהיה קשה. שלציבור בישראל לא קל לקבל אותם. לפחות שיהיו מודעים למה שמצפה להם".
גם היום, היא מזכירה, 27 שנים מאז שהגיעה לארץ, גם כשסיימה בית ספר ושירות צבאי מלא, היחס מהציבור בישראל עדיין לא קל. "כשאני מדברת עם אנשים, מיד רוצים להחמיא לי על העברית היפה שלי, מי לימד אותי לדבר ככה. מה ציפיתם? שאדבר באמהרית?
החוויה בת שלושת החודשים באתיופיה גרמה לה להלם תרבות. "אתה נוסע בין כפרים, ובכל רגע שההסעה עוצרת ובני המקום רואים את הנוסעים הלבנים, הם מזנקים, מנסים למכור להם דברים. חשבתי לעצמי, האם גם אני הייתי ככה אם הייתי חיה פה? בין החברים שלי למשלחת היו כאלה שנעלבו כשהמקומיים כינו אותם פרנג'ים (זרים), כאילו מילת גנאי. פעם ראשונה שהם הרגישו מה עובר עלינו בישראל, כשקוראים לנו כושים. פתאום הם הבינו עד כמה זה צורם לשמוע את זה, גם כשאין כוונה לפגוע".
מיד אחרי החגים ייפתחו מרכזי התנדבות נוספים של פרויקט "תן"
- בריו דה ז'ניירו בברזיל וסניף מקומי בצפת. בשנה הבאה מתכוונת הסוכנות לפתוח סניפים נוספים בתאילנד ובאקוודור."הסוכנות היהודית פועלת לטפח בקרב צעירים את ערך האחריות החברתית ולרתום אותם למעורבות בארץ ובעולם", אומר ניר להב, מנהל היחידה לאקטיביזם בסוכנות. "כיום אנחנו מפעילים אלפי מתנדבים בתוך ישראל לקידום משימות חברתיות כמו קליטת עלייה, קידום נוער בסיכון וחיזוק אזורי הפריפריה. מרכזי ההתנדבות שאנו מקימים בעולם ישמשו לטיפוח מנהיגות ואחריות חברתית וליצירת קשרים בין המתנדבים הישראלים לבין צעירי התפוצות. אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש משהו לתרום וככל שנרבה בעשיית טוב לאחר - בין בארץ ובין מחוצה לה - ייטב גם לנו".
לפנייה לכתב/ת 
