ברנדון קרוננברג: "אני מתעלם מההשוואה לאבא"
בסרטו "Antiviral", ברנדון קרוננברג מתאר חברה שבה אנשים מבקשים להידבק במחלות של ידוענים, אך מאביו הבמאי המהולל הוא מבקש לשמור מרחק בגלל הצורך בבידול יצירתי. "תרבות הסלבס זה דבר מרתק ומעוות בה בעת", הוא אומר בראיון
בנובמבר 2011, הפציר מנחה הטלוויזיה ג'ימי קימל בכוכבת ההוליוודית שרה מישל גלר ("באפי") לשיר באמצע הראיון, אם מתחשק לה. מישל גלר המצוננת איימה שמהלך כזה ידביק את כל הקהל באולפן. הקהל, בתגובה, מחא כפיים בהתלהבות.
הקטע הזה תפס את ברנדון קרוננברג (32) באמצע העריכה של סרט הביכורים שלו, "אנטי-ויראלי" ("Antiviral") - סאטירת מדע בדיוני מטרידה שמתרחשת בחברה שבו אנשים משלמים כסף בשביל שיזריקו להם נגיפים וחיידקים שנלקחו מגופם של סלבריטאים נערצים. "זו אמורה היתה להיות סאטירה, לא לחזות את העתיד - אבל בסך הכל זה מאוד קרוב למה שקורה בפועל", אומר קרוננברג בראיון ל-ynet.
צפו: שרה מישל גלר אצל ג'ימי קימל. חולים על סלבריטאים
מאז, "Antiviral" הספיק לעבור בין היתר בפסטיבל קאן, שם הוקרן במסגרת "מבט מסוים" היוקרתית, ובפסטיבל טורונטו, שם הוכתר כסרט הביכורים הקנדי המצטיין של השנה. הערב (ב'), ב-21:15 בסינמטק תל-אביב, הוא ינעל את פסטיבל אייקון TLV בהקרנה חגיגית בנוכחותו של הבמאי שנחת אתמול בישראל.
"הרעיון לסרט נולד כבר לפני שמונה שנים, כשרק התחלתי את לימודי הקולנוע", מספר קרוננברג. "הייתי אז חולה מאוד, מרותק למיטה וחצי בהכרה, והתחלתי לפתח אובססיה כלפי הפן הגופני של המחלה: העובדה שמסתובב אצלי בגוף משהו שהיה בתוך בן אדם אחר - מין קשר אינטימי משונה מאוד. ניסיתי למצוא דמות שתרצה קשר כזה, ואז חשבתי על מעריץ קיצוני של מפורסמים - מישהו שירצה את הצינון של אנג'לינה ג'ולי בשביל להרגיש חיבור מיוחד איתה".
אם זה לא ברור עדיין משם המשפחה או מהעיסוק הקיצוני בבשר אנושי, ברנדון הוא בנו של הבמאי דיוויד קרוננברג, וזה בהחלט ניכר בסרטו הראשון - שמיד גרר השוואות עם יצירותיו המוקדמות של אביו, ובעיקר סרטו המופתי "וידאודרום". אבל נראה שקרוננברג ג'וניור נכנס לעולם הקולנוע כשהוא מוכן להשוואות הללו, ומקבל אותן בשוויון נפש.
צפו: הטריילר של "Antiviral", סרט הביכורים של ברנדון קרוננברג
"היה לי ברור שבתחום הזה, כל דבר שאעשה ימדד במידה כלשהי בהשוואה לסרטים שלו", הוא מספר. "בשלב מאוד מוקדם קיבלתי את ההחלטה להתעלם מזה - כי אם זה היה מעסיק אותי כל הזמן, אם הייתי דואג אם זה דומה מדי או שונה מדי, הייתי נשאר במצב שהעבודה שלו היא שמגדירה את מה שאני עושה".
בוא נגיד שגם אם לא הושפעת ממנו, אין ספק שאתם נמשכים לנושאים דומים.
"בסופו של דבר צריך לזכור שמדובר באבא שלי - אני חולק איתו כמה גנים, הוא גידל אותי והיחסים בינינו מעולים, כך שאף פעם גם לא התעורר בי הצורך למרוד בו ובמה שהוא מייצג. אז כן, אני מניח שאנחנו חולקים כמה תחומי עניין, ויש דימיון בסגנון האסתטי שלנו".
"תרבות הסלבס - מרתקת ומעוותת"
גיבור הסרט סיד מארץ' (בגילומו של קיילב לאנדרי ג'ונס, באנשי מ"אקס-מן: ההתחלה") הוא סוכן מכירות בחברה שמשווקת את אותו קשר אינטימי ומטריד - לחלוק נגיף עם הסלב שהם מעריצים. כבר בפתיחת הסרט מארץ' מדביק לקוח צעיר בהרפס של שחקנית מפורסמת, ומסביר לו באיזה צד של השפה הוא רוצה אותו ("אם היא היתה מנשקת אותך, זה היה מופיע ממש כאן"). העניינים מסתבכים כשהוא נדבק בעצמו בנגיף קטלני שנשלח לאסוף מהאנה גייסט היפהפיה (שרה גאדון, שכיכבה גם בשני סרטיו האחרונים של דיוויד קרוננברג).
הדמות של סיד, ולמעשה כל הדמויות בסרט, מעוררות מעט מאוד הזדהות. אפשר לומר שאתה עושה לצופה חיים קשים בכל הקשור לחיבור רגשי עם הגיבורים שלך.
"אני חושב שבמובן מסוים, זה משהו שנובע מתוך הדמות עצמה. סיד מסתכל על עצמו כמישהו שמנותק ומרוחק מהתרבות הזו, למרות שבפועל מתברר בהמשך שהוא לחלוטין מוגדר על ידיה והוא פשוט לא מזהה את זה בעצמו - כך שיש בו משהו מאוד קר. מעבר לזה, זה אפקט שכיוונתי אליו: אני חושב שאנחנו לא תמיד צריכים להיקשר לגיבור בצורה הרגילה. אפשר לפתח קשר שמבוסס יותר על התבוננות. וכיוון שהסרט כולו עוסק בהתבוננות ובמציצנות, מתבקש שזה יהיה טבע הקשר של הצופה עם הדמות".
מה היחס שלך לתרבות המציצנות והסגידה לסלבס? זה דוחה אותך? מרתק אותך?
"אני חושב שזה מרתק ומעוות בה בעת. נראה לי הגיוני וסביר לפתח כבוד כלפי מישהו, או עניין בחיים שלו, כשאתה מעריך את עבודתו - אין בזה שום דבר מגעיל. אבל הטירוף הקיצוני שמניע את התעשייה הזו, והפרסום לשם פרסום - תהילה כבר לא מקושרת עם הישגים מסוימים - זה מעוות. סלבריטאים היום הם אנשים שהעבודה שלהם בפועל היא פשוט להיות מפורסמים".
בניגוד גמור לעיסוק הוויזואלי הקיצוני בבשר האנושי, כל מה שמסביב לדמויות מתאפיין באסתטיקה מאוד נקייה ולבנה.
"זו דרך מעניינת לשלוט במבט של הצופה. כשיש פריים לבן מאוד, זה נותן משקל ויזואלי גדול לדברים האחרים. מעבר לזה, הניגוד עצמו חשוב: אחת התמות החשובות מבחינתי היא הניגוד הזה שבין סלבריטאים כיצירים תאורטיים, פיקטיביים, לבין האדם עצמו. אז רציתי להדגיש את זה גם באמצעות העיצוב - ובשביל זה יצרנו את הסביבה המאוד סטרילית הזו, שמנוגדת מאוד לקלוז-אפים שמדגישים את האלמנט הגופני".
אני מניח שיצא לך לפגוש סלבריטאים כשגדלת. זה השפיע על האופן שבו אתה בוחן את הנושא הזה? על המתח שבסרט בין הסלב בשר-ודם לתדמית הציבורית והפיקטיבית שלו?
"אנשים חושבים שהם לא צריכים להכיר את בראד פיט בפועל כדי להכיר אותו, שיש להם הבנה כלשהי שיש שם בן אדם אמיתי. אבל אפילו אם אתה מצליח לפתח איזושהי הבנה של הפער הזה, זה עדיין עוצמתי הרבה יותר כשאתה נתקל בזה פנים אל פנים - ובוחן את האדם מול התדמית הציבורית שלו. אז כן, אני בהחלט חושב שהעובדה שהייתי חשוף לזה כשהתבגרתי השפיעה על הסרט".
במהלך הסרט, מבליחים מפעם לפעם צילומי פפראצי "אותנטיים" ופולשניים במיוחד, כפי שהם נראים בחברה המוקצנת של "Antiviral" - ובהם נחשפים האיברים הפנימיים של הסלבס. "רצינו להעביר את התחושה שהתמונות המאוד
קיצוניות האלה נראות נורמליות במסגרת התרבותית שמוצגת בסרט", מסביר קרוננברג. "בסופו של דבר הסרט הוא קריקטורה: הקצנה מינורית מאוד של המציאות.
"כשאתה נכנס היום לסופר ומסתכל על הצהובונים, אתה רואה כל מיני דברים בוטים כמו 'למי יש את הצלוליטיס הכי נורא', וצילומי קלוז-אפ של קפלי שומן. זה פולשני בצורה שצריכה להטריד אותנו, אבל התרגלנו לזה. אז הסרט לוקח את מה שקיים היום ומקצין את זה טיפה, כדי שזה יחזור לזעזע אותנו".
זה מאוד מטריד, כשאתה אומר שהסרט הוא רק הקצנה מינורית של המציאות.
"בהחלט, זה מטריד גם אותי".
