"צריך להבין את האיראנים לפני שיוצאים למלחמה"

יש סתירה בעניין שמגלה הציבור האמריקני בסרט הדוקומנטרי החדש "The Iran Job". מצד אחד, הסקרנות בנוגע לסרט נובעת מהמתיחות הגואה בין ארצות הברית ואיראן, והעוינות הגדולה ששתי האומות חולקות ביניהן. מצד שני, הסרט עצמו עוסק באנשים הפשוטים של הרפובליקה האיסלאמית - והם, איך להגיד? נראים חבר'ה על הכיפאק. והם אפילו אוהבים אמריקנים. כשהם באים במגע עם גיבור הסרט קווין שפארד, הם מהללים את שמו ועוטפים אותו באהבה. 

הטריילר של "The Iran Job"

קווין שפארד... השם אולי מצלצל לכם מוכר. מדובר בשחקן כדורסל אמריקני, שכיכב לפני שמונה שנים במדי מכבי ראשון לציון מהליגה הישראלית. ב-2008 הוא הוחתם על חוזה בשיראז מהליגה האיראנית, והסרט "The Iran Job" מלווה אותו לאורך ההרפתקה בממלכת הרשע, אליה הוא יוצא כשהוא קצת חושש, קצת מפחד - תחושות איתן יכול היה להזדהות גם הבמאי טיל שאודר, שעקב אחריו עם המצלמה. אפשר אולי להניח שהיה מי שעקב גם אחריו לאורך הצילומים. 

קווין שפארד במדי מכבי ראשון לציון(צילום: גלעד קוולרצ'יק)

"התוכנית המקורית היתה להגיע לאיראן בצוות מצומצם", מספר בראיון ל-ynet הבמאי שאודר, שנשוי לגולה האיראנית שרה נודג'ומי, שהפיקה את הסרט. "אחרי שבקשותינו לוויזות עיתונאים נדחו, הבנו שנצטרך לצלם בסתר. החלטנו שזה יהיה בטוח יותר אם אצא לשם לבד כתייר עם הדרכון הגרמני שלי. שרה לעומת זאת היא אזרחית אמריקנית ואיראנית - שתי השתייכויות שהיו עלולות לעורר לבעיות אם היינו נכנסים לצרות באיראן".

באיזה מקדמי בטיחות נקטת כדי לא להסתבך?

"ארזתי מצלמת HDV קטנה, מיקרופון אלחוטי וכבל מאריך - כל מה שהיה קטן מספיק כדי להיכנס לתיק הגב שלי. חשבתי לתומי שאוכל תמיד להגיד שאני רק תייר גרמני שמצלם אתרים עתיקים באיראן. כך צילמתי את קווין במהלך כמה ביקורים. תמיד וידאתי שאני לא מושך יותר מדי תשומת לב לעצמי, וזה לא היה כל כך קשה בהתחשב בכך שהייתי רק אדם אחד עם מצלמה זעירה".

קלע מרחוק

"The Iran Job" מספר את סיפורו של שפארד על המגרש ומחוץ לו. אנחנו חוזים בפעילות הספורטיבית שלו באימונים ובמשחקי הליגה, ובמקביל בתהליך ההתאקלמות שלו באוכלוסיה הזרה לו כל כך. אפשר להתרשם ששפארד, יליד איי הבתולה, הוא אדם חיובי, חברתי ודי משעשע, מה שהופך את האינטראקציה שלו עם הסביבה ללבבית ומצחיקה לא פעם. מצד שני, אנו נחשפים לדעות קדומות מחד ולחסך טכנולוגי וביורוקרטי מאידך. כך למשל במקרה ששפארד מגלה כי בדירה אותה הוא חולק עם השחקן הסרבי של הקבוצה יש רק ערוץ אחד בטלוויזיה - ערוץ פורנו, כי זה בטח מה שזרים אוהבים.

קווין שפארד וחברי קבוצתו בשיראז (הקירח מימין: זוראן מייקיץ' הסרבי)

"הרעיון לסרט עלה לפני הדמות של קווין", מספר שאודר. "היתה תחושה שאחרי עיראק ואפגניסטן, יגיע תורה של איראן להיקלע למלחמה מול ארצות הברית. חשתי שאתלט שמשחק ספורט אמריקני אופייני עשוי לגשר בין שתי המדינות. הרגשתי שהוא עשוי להיות כמו מדריך טיולים בתוך החברה האיראנית. כך לפחות תהיה לנו אפשרות להבין את אזרחי המדינה טוב יותר, לפני שאנו מזדרזים להרפתקה צבאית נוספת".

ואיך מצאתם את קווין?

"למצוא דמות שיכולה לשאת סרט באורך מלא זו משימה קשה. הייתי זקוק למישהו מאוד מיוחד, מישהו שאפילו אשתי שרה תמצא בו עניין, כי לא אכפת לה מכדורסל. קווין היה דמות כזאת, ולקח לנו שנה למצוא אותו. בסתיו 2008, זמן קצר אחרי שאחמדינג'אד קרא שוב להשמדת ישראל, שרה ואני דיברנו בסקייפ עם קווין. ואחרי דקה של שיחה איתו, התגלגלנו מצחוק על הרצפה.

"היו לו כל התכונות שחיפשנו בגיבור שלנו, כי הן איפשרו להוסיף הומור ואנרגיות חיוביות לסרט, שבמקרה שונה היה יכול ליפול בקלות למשבצת של 'עוד סרט על המזרח התיכון וסוף העולם'".

קווין שפארד מסתחבק עם אוהד

האישיות המקסימה שופעת האופטימיות של שפארד כובשת, אבל גם הוא זהיר מלדבר פוליטיקה מול המצלמה. דווקא המקומיים שהוא פוגש במגרש וברחוב משתפים פעולה ומתבטאים יחסית בחופשיות (כמו בסצינה המשעשעת בה רוכל בשוק מתוודה שעישן מריחואנה באמריקה). לא פעם הם אף מבקרים את המציאות החברתית באיראן. "זה היה מדהים שהאנשים הפשוטים היו מאוד תומכים, ולהפתעתי הרגישו מאוד בנוח מול המצלמה", מספר שאודר.

ההפתעה הגדולה ביותר באה מכיוונן של לילה, אילהה והילדה - אוהדות כדורסל צעירות שחוברות לשפארד, ואף מבקרות אותו בדירתו בחסות החשיכה. שם הן לוגמות איתו בירה נטולת אלכוהול, מורידות את החיג'אז ואף מתלוננות על השלטון הנוקשה וההתעלמות מזכויות אדם, ומזכויות האשה בפרט. "הכל השתנה ברגע ששלוש הנשים נכנסו לסרט", מודה שאודר, "זה היה ברור מיד שהן יהיו דמויות מרכזיות. הן היו חלומו של כל קולנוען.

קווין שפארד ואילהה. סיפור אהבה ידידותי

"מעולם לא רציתי לעשות סרט רק על ספורט. רציתי להשתמש בספורט כנקודת כניסה - פלטפורמה שתקל על הזדהות הצופים. קיוויתי שקווין ימשוך דמויות מעניינות אחרות לסרט. הנשים מביאות עמן הקשר רגשי. והן גם מספקות היבט אישי שגורם לנשים להזדהות. הודות לנשים אלו, יש לנו סרט שמעל לפני השטח מדבר על שחקן כדורסל, אבל גם נוגע בהרבה יותר, כולל זכויות האשה".

המפגשים בין הנשים לקווין תועדו בסתר, ומטבע הדברים הן חששו להיחשף פן יסתבכו עם השלטונות. חשש זה אף התגבר בוודאי אחרי ההמחאה הגדולה של קיץ 2009, במהלכן מתה המפגינה נדה אגהה-סולטן (דבר שגורם לצער רב אצל שפארד, שחזר בינתיים לארצות הברית), שהפכה לסמל טרגי של המאבק. "ברור שהיתה דאגה", אומר שאודר, "אני חושב שברגע שהן הבינו יותר בנוגע לסרט ובנוגע למה שהוא מנסה להעביר - שאנשים הם אנשים בכל מקום בעולם, והסרט מציג באור אנושי ומדויק יותר את העם האיראני - הדחף שלהן לתרום עלה על דאגותיהן.

אילהה היפה. רוצה להיות שחקנית

"על פי ניסיון העבר, היוצרים הם אלה שחשים את נחת זרוען של השלטונות, ואם יש ענישה, בדרך כלל המצולמים לא נושאים בה. זה נראה כך גם במקרה שלנו. אני ושרה לא רשאים כרגע להגיע לאיראן".

שרה נודג'ומי וטיל שאודר. פרסונות נון-גרטה באיראן

המבצע החשאי של שאודר נחשף, כך מתברר, לקראת סוף הצילומים - ובביקור האחרון שלו באיראן, הודיעו לו כי הוא נכנס ל"רשימה השחורה" (מסיבות שלא ברורות לבמאי) והוא גורש. "עצרו אותי ב'מלון-כלא' בתוך שדה התעופה הנוצץ החדש של טהרן. קרעתי לגזרים מסמכים שלא כדאי היה שיתפסו אותי איתם ושטפתי אותם באסלה. למחרת גורשתי בחזרה לניו יורק, ואפשר לראות בזה מזל טוב, נוכח מספר הקולנוענים והעיתונאים שנעצרו לאחרונה באיראן". 

למה לא פוליטיקה עכשיו

"The Iran Job" הוא סרט שמציג את העצבים הכואבים החשופים של אזרחי איראן החיים תחת דיכוי, אולם הסוגיות הפוליטיות הבינלאומיות נעדרות ממנו, ומשולבות בסרט בעיקר באמצעות קטעים ממהדורות החדשות. "בחרתי לעשות את הסרט על אנשים יותר מאשר על פוליטיקה, וזאת הסיבה שבחרתי בספורט כנושא המרכזי. מה שרואים ב-CNN, וכנראה גם בתקשורת המיינסטרימית שלכם בישראל, אינו מייצג באמת את מה שמתרחש באיראן, במיוחד כשזה נוגע לעם.

קווין שפארד והרוכלים בשוק. מריצים צחוקים

"הכוונה לא היתה להראות עוד רצף של קטעי חדשות מפחידים, אלא להראות את האנשים עצמם. רוב הצופים מבינים את הטונים הפוליטיים של הסרט כפי שהם עולים מהסיפורים האישיים. הפוליטי הוא תמיד אישי, וחשוב להראות את זה. היו צופים ישראלים שאמרו שצריך להראות את הסרט בטלוויזיה הישראלית כדי שהתפיסה תשתנה בנוגע לאיראנים". ואכן, לדברי שאודר, שני ערוצי טלוויזיה ישראלים כבר פנו אליו מתוך כוונה לרכוש את הסרט.

הסוגייה הישראלית די נדחקת הצידה, למרות שקווין שיחק פה.

"האמת היא שניסיתי לעבוד על הזווית הישראלית, כי זה בהחלט די אירוני שקווין שיחק בשתי המדינות. הוא אמר דברים מעניינים בנושא. למשל, הוא טען שבעיניו ישראלים ואיראנים מאוד דומים - שני העמים מוקפים באויבים, נוטים להתרחק מהעולם שסביבם. הם מחזיקים בקשרים משפחתיים חזקים, ומשמרים את המסורת שלהם. לפני הכל, הוא חושב שהעמים יוכלו להתחבר מצוין לו רק הממשלות ייצאו מהתמונה".

זוהי שיראז. הצצה לחיי היומיום

ואיך התרשמת מיחס האנשים הפשוטים לישראל?

"היו אנשים שהיו קיצוניים מאוד בביקורת שלהם בנוגע למדיניות של ישראל, אבל אף אחד שפגשתי לא יצא נגד הישראלים עצמם. אני חושב שרוב האיראנים סבורים שיש הבדל עצום בין מה שהממשלה אומרת למה שהאנשים עצמם חושבים - ממש כמו באיראן. רבים כם עשו לי הכרות עם חבריהם מהקהילה היהודית הגדולה במדינה".

מתחת לפני השטח

ומה עם האמריקנים? גם הם מופתעים לגלות בסרט כי אזרחי איראן רחוקים מעמדתה הרשמית של ממשלתם. הסרט זוכה לתשבוחות גם בימים טרופים אלו של טרום בחירות. "הראנו את הסרט לאנשים משני צידי הזירה הפוליטית. בפלורידה אירחו אותנו מקורבי הנשיא לשעבר בוש, שתורמים לקמפיין של רומני, והם התלהבו מהסרט באותו אופן שבו תומכי אובמה אהבו את הסרט", סיפר הבמאי, שבעצמו מוביל קמפיין להפצתו המסחרית של הסרט. "ביוסטון, חייל משוחרר ניגש אלי והודה לי על הסרט. יש תגובות חיוביות מכל עבר. אנשים מתעניינים במציאות פתרונות של שלום יותר מקונפליקטים צבאיים".

ומה עמדתך בנוגע לעימות עם איראן?

איראן בדרך כלל נתפסת כאומה טרוריסטית וכאיום גרעיני. חברה בציר הרשע שמחויב להשמדת ישראל. אבל מאחורי הכותרות והרטוריקה האגרסיבית של המנהיגים הקיצוניים, אפשר למצוא את האנשים הכי לבביים שאי פעם פגשתי. הסרט שלי מתמקד בהם, ואני מקווה שהוא ישנה את התפיסה שעשויה להיות קריטית בהחלטה אם לבחור בשלום או מלחמה. אחרי שביקרתי באיראן כמה פעמים, נשארתי מרותק מהחברה העכשווית, במיוחד הצעירים שבה והתשוקה שלהם לשינוי חברתי ופוליטי".

קווין שפארד ושלוש החברות בביקור בפרספוליס

מה היה הרגע הכי קשה במהלך הצילומים?

"במהלך המעצר, צפיתי בטלוויזיה כל הלילה כדי להקל על החששות שלי. אבל הטלוויזיה בחדר קלטה רק ערוץ אחד (לא, הפעם לא פורנו), ובו הוקרן

ברצף גמר המונדיאל מ-1982 בין גרמניה לאיטליה - אחת מהתבוסות הקשות ביותר שהנבחרת שלנו ספגה. אני חושב שהאיראנים ידעו איך לטגן את העצבים שלי. זה היה כמו עינוי סיני. אחרי הלילה הזה, שום דבר לא ממש הפחיד אותי.

"אבל היו כמה דברים הזויים - לפני הכל, ההתנגשות המתמדת בין מה שאתה רואה מעל פני השטח - האנשים שזועקים ברחובות "מוות לאמריקה", ואז האנשים שאתה פוגש וצועקים לעברך 'אנחנו אוהבים אמריקנים', או 'אנחנו אוהבים אנשים שחורים'. זה קרה לקווין כל הזמן בהיותו אפרו-אמריקני, והוא צחק לא מעט בגלל זה, כמו שהצופים שלנו עושים עכשיו".