שתף קטע נבחר

 

האם ילדי כאפות "מזמינים" את ההתעללות?

הם סובלים מהצקות, התעללות, חרם ומכות מצד חבריהם באופן תדיר. אך האשמה, מתברר, היא גם שלהם - בלי שהם בכלל יתכוונו לכך. ד"ר אורלי כץ מסבירה כיצד התנהגותם של אותם ילדים תורמת למצב - ואיך ניתן לעזור להם לעשות שינוי

קייסי היינס, נער בן 16 מאוסטרליה, "קנה" את פרסומו העולמי בזכות סרטון יוטיוב פופולרי שבו נראה מרביץ נמרצות לילד בן 12 לאחר שהאחרון התעלל בו קשות והפך אותו למושא לעג וצחוק. קייסי הפך למוקד של ויכוח וירטואלי אקטואלי להדהים, שגלש במהירות לכל אמצעי התקשורת העולמיים: האם יש להגיב לאלימות באלימות? למה דווקא נטפלו הילדים לקייסי? ומה בכלל ניתן לעשות במצבים דומים?

 

עשרות אלפי גולשים מכל העולם שיתפו בסיפורים האישיים שלהם על מה שחוו בבית הספר, וכולם כאחד העלו את שאלות מאוד קשות ונוקבות: האם בית הספר לא אמור לספק מענה לאותם ילדים הנופלים קורבן להצקות חוזרות ונשנות? האם הוא בכלל מסוגל לכך? ומה עם ההורים? האם להם יש את הכלים לספק מענה לכך?

 

כתבות נוספות של ד"ר אורלי כץ בערוץ הורים :

תנו לו להיכשל: איך לגדל ילדים עם ביטחון עצמי

רוצים שהוא יעמוד על שלו? תנו לו לנצח בוויכוח לפעמים

"כל הכבוד מתוקי!": הילד שלכם מכור למחמאות?

כך תדעו: האם לילד יש בעיה בכישורים החברתיים?

 

המסקנה שהגיעו אלה הייתה עגומה וחד משמעית: לא. בתי הספר כמעט ולא ערוכים כיום לתת תשובות בגובה העיניים לתלמידים הסובלים מהתעללויות, קשיים בתקשורת בין-אישית עם חבריהם, אלימות ולחץ חברתי, ובקיצור, מתן מענה לילדים הסובלים מחוסר ביטחון עצמי.

 

 

וההורים? תתפלאו, אבל הרבה מאוד תלוי בנו, ההורים. אבל לפני שנתייחס לתשובות, בואו נקפוץ לרגע לישראל, ונראה מה קורה אצלנו מתחת לאף בנושא כאוב זה:

"ילדי הכאפות" של העולם, אותם ילדים הסובלים שוב ושוב מהתעללות מצד חבריהם, לא לבד. אלפי סרטונים של ילדים שעוברים התעללות על ידי חבריהם כאן, בישראל, עולים ליוטיוב ולרשתות החברתיות השונות - רובם מצולמים באמצעות הטלפונים הניידים. בכל יום עולים סרטונים חדשים - פעמים רבות עם שמו האמיתי של הקורבן - שמספקים הצצה מפחידה ובלתי אמצעית לחייהם של בני נוער בארץ.

 

אז כדי להבין מה אנחנו, ההורים, יכולים לעשות בנדון, יש להתייחס לשאלה הרשומה בכותרת הכתבה: האם אותם ילדים "מזמינים" את ההתעללות? לצערי הרב התשובה היא חיובית. כן, ילדי כאפות, עד כמה שקשה לשמוע (ולומר) ועד כמה שזה מזעזע, "מזמינים" בצורה בלתי מודעת, וכמובן בלתי רצויה, את המצב הקשה לעצמם. משהו באופן של ההתנהלות החברתית שלהם,ובמיומנויות התקשורת הבין-אישית שלהם גורם לזה שהם "ימשכו" אליהם את ההשפלות, את החרם ואת האלימות.

 

חשוב להדגיש: הילד לא מזמין זאת במובן שזה מה שהוא רוצה, אך הוא מושך אליו את האש. משהו בדפוסי ההתנהגות הקבועים שלו גורם לאחרים לרדת עליו, להתעלל בו, לצחוק עליו.

 

מה הוא דפוס התנהגות?

דפוס התנהגות הוא צורת התנהגות אופיינית שחוזרת על עצמה שוב ושוב (ושוב ושוב) במצבים מסויימים. חשוב להבין: 80% מהזמן אנו חוזרים על אותם הדפוסים, ו-80% מהזמן הילדים שלנו חוזרים על אותו הדפוס, אפילו אם זה לא במודע, ואפילו אם הוא מזיק להם. כך גם כישלונות חוזרים ונשנים הם לא רק תוצאה של חוסר כישרון זה או אחר, אלא גם תוצאה של חזרה על דפוס קבוע שלא מוביל את הילד לתוצאות של הצלחה.

 

תחשבו על זה, אפילו בבית שלנו 80% מהזמן אנחנו רבים על אותו הדבר עם הילדים. החדר לא מסודר, דחיינות, חוסר עזרה בבית, חוצפה וצעקות, צפייה מוגזמת בטלוויזיה ובמחשב, אי הכנת שיעורי בית. שוב ושוב אנו מוצאים את עצמנו נואמים את אותו הנאום, מתעצבנים על אותו הדבר וכלום לא משתנה.

 

ואכן, מחקרים מוכיחים שמשהו בדפוס ההתנהגות של אותם ילדים הסובלים מהתעללות מושך אליהם את האש וגורם לילדים אחרים להתנהג אליהם, ודווקא אליהם, באלימות. דפוסי ההתנהגות כוללים, בין היתר, את הדברים הבאים:

 

בשעת ריב או ויכוח עם ילד אחר הוא תמיד בוכה.

בשעה שהוא חש באיום המתקרב אליו הוא תמיד בורח/ מתכנס בעצמו/ משפיל מבט.

הוא נדבק לילד שמציק לו וזה רק מתחזק ורואה שכדאי לו להמשיך להציק.

ההתנהגות שלו מעוררות, שלא במודע, אנטגוניזם.

 

מה ניתן לעשות?

כאן אנחנו, ההורים נכנסים לתמונה. עלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת לזהות את הדפוסים הקבועים שהורסים לילד שלנו ומושכים אליו את ההצקות החוזרות ונשנות ואת כל הסבל. איך עושים זאת? לפניכם חמש פעולות שניתן לעשות ושיעזרו לכם לזהות ולשנות את דפוסי ההתנהגות:

 

1. צפו בילד

נסו לענות ולזהות מהי ההתנהגות החוזרת על עצמה שכדאי לו לשנות? מהו דפוס ההתנהגות הקבוע שלו המהווה עבורו את המכשול? כך, לדוגמה, סיפרה לי רוני (שם בדוי) שבכיתה שלה יש ילד כאפות ש"ממש לא איכפת לו שנותנים לו כאפות כל רגע וזורקים עליו דברים", כדבריה. "פעם", היא סיפרה, "פוצצו עליו שקית ניילון מלאה במים. נראה לי שהוא נהנה, כי בכל פעם שקורה כזה דבר הוא צוחק".

 

אותו ילד מצא דפוס שונה מהרגיל: לצחוק על הנושא. אך דפוס זה מרע לו בדיוק באותה המידה. ילדים חושבים שהוא נהנה - וממשיכים לענות אותו עוד ועוד.

 

2. מה הוא מפסיד?

לאחר שהגעתם למסקנה אודות הדפוס הקבוע, שבו עם הילד ובררו עמו את השאלה הבאה: מה ההפסד שלו כתוצאה מהחזרה על הדפוס?. למשל: "כשאני בוכה אז קוראים לי בכיין ואני מצטייר כתינוק מגודל"; "כשאני צוחק חושבים שזה לא מזיז לי וממשיכים להציק".

 

3. מה הוא מרוויח?

השאלה הבאה שתשאלו את הילד היא: מה הרווח שלך כתוצאה מחזרה על הדפוס?. שימו לב, בכל התנהגות מסתתר גם רווח סמוי. כך, למשל, ילדים שבוכים בכל פעם שמעליבים אותם יכולים להגיד שלבכות זה מרגיע ושככה יש מי שמרחמים עליהם. כלומר, מסתתר שם רווח, ועד שהילד לא ידע מה הוא מרוויח מדפוס ההתנהגות הבעייתי שלו - הוא לא ישנה אותו.

 

4. מה הוא יכול לעשות אחרת?

ואיך הוא יוכל ליישם את השינוי? שימו לב, לא מספיק להבין שיש חזרתיות על דפוס מסויים, יש צורך להבין גם מה צריך לשנות. כך, למשל, ייתכן שבשעת ריב, בכל פעם שהוא מרגיש את הדמעות מדגדגות בגרון, הוא יכול לחשוב על משהו שיעצור אותן.

 

5. מה ומי יכולים לעזור בשינוי?

כל שינוי, קטן וגדול, דורש תמיכה, עידוד ועזרה. מחקרים מוכיחים שילדים שיש להם את הדברים הללו יבצעו את השינוי

ושבירת הדפוס על הצד הטוב ביותר. לכן, אם אתם רואים שהילד נכנס ל"לופ" של הדפוס החוזר נסו לעזור לו. ניתן, למשל, לעזור לו למצוא חברים נחמדים, שנעים לו בחברתם. לפעמים מספיק חבר אמיתי אחד כדי לחזק את הנפש של הילד (והוא ממש לא חייב להיות מהכיתה. ניתן לפגוש חברים בחוגים, בתנועות נוער וכו'). והעיקר: הקשבה, הכלה ועידוד, עידוד ועוד עידוד. מילה טובה תמיד תעזור בשבירת דפוסים.

 

ומה ניתן לעשות כדי לעזור בטווח הרחוק?

 

1. זיהוי החוזקות

עיזרו לילד לזהות את החוזקות שלו (במה הוא טוב) ולהביא אותן לידי ביטוי. ילדים שעוברים השפלות חוזרות ונשנות פעמים רבות לא זוכרים במה הם טובים. אם הילד טוב בציור, אפשרו לו להביא זאת לידי ביטוי הן בכיתה, הן בבית וכמובן בחוגים. כמה שיותר - יותר טוב. תחושה חיובית ומחזקת של הדימוי העצמי יכולה מאוד להעצים את הילד.

 

2. חיזוק המיומנויות החברתיות

ילדים שסובלים מהצקות חוזרות ונשנות זקוקים לתגבור, שיפור וחיזוק מיומנויות התקשורת הבין-אישית שלהם. בררו מהן המסגרות שעושות זאת (למשל, קבוצות למיומנויות חברתיות) ותנו לילד שלכם את אחת המתנות הגדולות ביותר שתוכלו להעניק לו: כרטיס לחיזוק הביטחון העצמי שלו ושיפור המיומנויות בתקשורת הבין-אישית.

 

והערה לסיום: כל הנאמר כאן לא מוריד מחשיבות המעורבות של בית הספר, המחנכת והצוות החינוכי לנושא: אפס סבלנות לאלימות!

 

ד"ר אורלי כץ היא מייסדת מרכז "פשוט אני" למנהיגות וקידום ביטחון עצמי לילדים, ומחברת סדרת ספרי פשוט אני לילדים ונוער

 



 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עודדו אותם למצוא חברים גם מחוץ לבית הספר
צילום: shutterstock
מומלצים