ספורטאים בארון
הספורט נקשר עם ערכים שנתפסים כהיפוכו של הסטריאוטיפ ההומוסקסואלי, ו"הומו" הפך לכינוי גנאי. משום כך, ספורטאים רבים מסרבים לשאת על גבם את התיק הזה ונשארים בארון
למרות עברו האולימפי והצלחותיו הספורטיביות, סביר להניח שמעטים, מחוץ למדינתו, נתקלו בשמו של המתאגרף הפורטוריקני אורלנדו קרוז. השבוע, לעומת זאת, עלה שמו לכותרות בכל רחבי העולם, כשהפך למתאגרף הראשון שיצא מהארון (המתאגרף האמריקאי הנודע אמיל גריפין הצהיר, שנים לאחר פרישתו, על חיבתו לגברים ולנשים, אך סירב להגדיר את עצמו באופן חד משמעי).
קרוז הודיע באופן פומבי, לאחר לבטים רבים, על העדפותיו המיניות בעודו ספורטאי פעיל. הצהרתו של קרוז זכתה להדים רבים ותגובות חריגות ועוררה, שוב, את השאלה האם ייתכן שאין כמעט הומוסקסואלים בעולם הספורט (בניגוד מוחלט, אגב, ללסביות מוצהרות רבות הפעילות במרחב הספורטיבי)?
מעטים הם הספורטאים המקצוענים שמוכנים להצהיר על נטייתם המינית במהלך הקריירה. מתוך חצי מיליון כדורגלנים מקצוענים ברחבי העולם, ידוע היום על שחקן פעיל אחד בלבד שיצא מהארון באופן רשמי. לפניו, עשה זאת ג'סטין פאשאנו, שסבל מהטרדות רבות על רקע נטיותיו, ושם קץ לחייו בגיל 37.
עוד ב-ynet ספורט:
יתרה מכך, עד היום יצאו מהארון שבעה ספורטאים בלבד מכל ארבע הליגות המקצועניות הגדולות בארה"ב ביחד - כולם עשו זאת רק לאחר סיום הקריירה. איך שלא מביטים על הנתונים, הם חריגים מאוד בהשוואה לעולם האמיתי.
כיצד, אם כן, ניתן להסביר את הפער הסטטיסטי העצום בין הספורט לשאר הזירות החברתיות? ההסבר קשור ככל הנראה לרתיעה של הומוסקסואלים מעולם הספורט, עד כדי ויתור על קריירה מקצועית, אך יותר מכך, לחשש של הומואים הפעילים בעולם הספורט לצאת מהארון ולהצהיר, באופן גלוי ופומבי, על נטייתם.
מהצד האחד, נכון שהומוסקסואלים רבים נרתעים או מורחקים מעולם הספורט, רק בשל העדפתם המינית. הספורט נקשר עם גבריות, כוח, תוקפנות וערכים נוספים
שנתפסים כהיפוכו של הסטריאוטיפ ההומואי. מעבר לכך, ענפי הספורט הקבוצתיים מייצרים אחווה גברית שנראית לעיתים ממש כאינטימיות אפלטונית.
הקירבה, המגע גופני בין הספורטאים וחדרי ההלבשה המשותפים נתפסים כטבעיים, דווקא מכיוון שברור לכולם שהמיניות אינה כלל על הפרק. החשש שמביעים ספורטאים, מאמנים ואפילו הורים ששולחים את ילדיהם לפעילות ספורטיבית הוא שנוכחות של הומו במסגרת תשבור את הכללים ותכניס למשוואה את המרכיב המיני, שבזכות היעדרו המסגרת מתקיימת במתכונתה הנוכחית מלכתחילה.
מחקרים, בהתאם, מלמדים שהורים אינם מרשים לילדיהם להצטרף לקבוצה המאומנת על ידי הומוסקסואל. על אותו המשקל, מצביעים חוקרים על תפקידם של הקהל וחברי הקבוצה בהרחקת הומואים ממגרשי הספורט. רק השנה טען מאמן נבחרת הולנד בכדורגל, פרנק דה בור, ש"הומואים לא בנויים לספורט" וכמוהו, אנטוניו קסאנו, חלוץ נבחרת איטליה, הביע את תקוותו שלא יהיו בנבחרתו הומואים במהלך טורניר היורו האחרון. ולדימיר מרקוביץ', יו"ר ההתאחדות הקרואטית בכדורגל, עשה זאת לפני שנתיים, כשהביע התגדות נחרצת לשיתופם של הומואים בנבחרת הלאומית.
הצד השני של המטבע קשור לסירובם של הספורטאים ההומאים לצאת מן הארון. מחקר שנעשה לא מזמן באנגליה חושף כי רבע מהשחקנים, השופטים והמאמנים מכירים באופן אישי הומואים פעילים בליגות, אך אלה לא מוכנים לצאת מהארון. הלחצים שמופעלים על שחקנים הומואים מצד הקהל וחברי הקבוצה משמעותיים ביותר גם בהקשר הזה ואליהם נוספים לחצים נוספים.
עדויות רבות מצביעות על לחצים של סוכני שחקנים אשר דוחקים בשחקניהם להישאר בארון, מחשש לירידה בקרנו של הלקוח. מאותה הסיבה גם המפרסמים הביעו לא אחת את חששם לפגיעה במותג אם יתגלה שספורטאי פעיל שעובד בשירותם יחשוף ברבים את נטיותיו המיניות.
אולם, מעל כל אלה מסתתרת הנחה עמוקה יותר, שכנראה אחראית להמשכו של המצב הקיים. חוקרים טוענים שהחברה מונעת ממערך ציפיות מגדרי נוקשה לגברים ולנשים, לפיו חייב להיות מתאם בין מין-מגדר ותשוקה. זכר, עפ"י התפיסה הזאת, אמור להתנהג כמו גבר ולהימשך לאישה (ולהיפך כמובן).
אלא כשאחת הצלעות לא עובדות, אנחנו, כחברה, נאלצים למצוא לזה פתרון. אם זכר לא מתנהג כמו גבר (למשל זכר שלא מתחבר לספורט),
אז אנחנו נוטים לאזן את המשוואה ולתהות גם לגבי תשוקתו המינית. במילים אחרות, "הומו" הפך כינוי גנאי שנקשר להיפוכו של הספורט, מכיוון שהוא היפוכה של הגבריות הקלאסית והוא שובר את מערך הציפיות שלנו מהעולם החברתי.
משום כך, ספורטאים רבים מסרבים לשאת על גבם את התיק הזה (והקהל, מצידו, דווקא נוטה להשתמש בדימוי הזה באופן כל כך תדיר, כביטוי ללעג על יכולותיו הספורטיביות של השחקן). מנגד, אותו מערך של ציפיות גם אחראי לדימוי הלסבי של כל כך הרבה ספורטאיות. נשים שעוסקות בספורט מקצועני, בטח בענפים הנחשבים גבריים או כוחניים, עדיין נתפסות בעיני רבים כמי שאינן שייכות למרחב הטבעי שלהן. על כן, גם במקרה הזה, כאשר אישה לא נוהגת בהתאם לציפיות, המשוואה מאוזנת על ידי הצלע השלישית של התשוקה. לכן, לסבית, בניגוד להומו, לא נתפס כביטוי אנטי-ספורטיבי, להיפך.
ד"ר אילן תמיר הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי באריאל ובאוניברסיטת בר-אילן.
לפנייה לכתב/ת 
