החינם של הביוקר
"מה יש לנו עם החינם הזה שמוציא אותנו מדעתינו? אנחנו קונים 3 דברים אידיוטים רק כדי לקבל חינם את הרביעי, שהוא חפץ מטומטם יותר מהשלושה האחרים". יהורם גאון מנסה להבין את התופעה שפקדה את העולם
אני מתלבט כבר שבוע אם להוריד אפליקציה מסוימת מהחנות של אפל הקרויה "אפסטור". וזה בכלל לא בגלל תוכנה של האפליקציה, אלא בגלל מחירה. שהרי התענוג הגדול בסיפור האפליקציות שכבש את עולמינו, וכל רגע מרגעי עיסוקינו, הכל בכל זה בגלל שזה חינם. מה שכתוב שם "FREE".
לטורי החגים של יהורם גאון ב-ynet:
ואנחנו מורידים אותן בטירוף, ומספרים לבעלי האייפונים האחרים על פלאי האפליקציות שלנו כדי שיורידו גם הם. ויש בנו נדיבות לא ברורה ואחוות אפליקטורים בלתי מוסברת. ואולי כן מוסברת – כי זה בחינם, חיני חינם. ולמה אני מתלבט כבר שבוע בהורדה מסוימת? כי היא עולה 99 סנט. כן, פחות מדולר. לא, אני לא קמצן, אני נשבע, אני מסוגל להוציא הרבה כסף על איזו שטות שתשב אצלי בסלון בלי שימוש. אבל האפשרות הזו של "בחינם", האפשרות הזו שאפשר לפרוץ את האייפון ולהוריד את האפליקציה בלי לשלם את 99 הסנט, מטריפה לי את המוח. היא גורמת לי לחוסר מנוחה נורא. מה יש לנו עם החינם הזה שמוציא אותנו מדעתינו? אנחנו קונים 3 דברים אידיוטים רק כדי לקבל את החינם הרביעי, שהוא חפץ מטומטם יותר מהשלושה האחרים.
אתם יודעים, ברמת השרון לא גרה "דלת העם". יש שם, בלשון המעטה, יש יכולת. וצריך לראות כדי להאמין את התור המשתרך בתחנת הדלק בימי שישי. ולא בדיוק בשביל הדלק, שלחלק מהם היה טנק מלא כבר אמש. התור הוא בשביל העיתונים בחינם. מי שלא מאמין שיבוא לראות. מכוניות גדולות, נכבדות, עם סמלים מנצנצים מקדימה, איך שהם מחכים בנימוס בתור כדי לקבל עיתון ששוויו 15 שקלים, אבל בתחנה זה בחינם.
ביום של עלייה במחירי הדלק חבל בכלל להתקרב לתחנה הזו, כי באים גם למלא כאלה שמילאו אתמול, ואז הם מוסיפים גם ליטר שחסר. ואז, כשיעלה המחיר בחצות, ייצא שהם קנו את הליטר עוד במחיר הקודם וחסכו 30 אגורות. לצורך זה הם עמדו 3 שעות בתור האימתני שהשתרע עד למבואות חיפה, ומחר הם טסים לקרוז באלסקה.
אכלתם פעם במלון בחדר אוכל שיש בו בופה חופשי? זה משהו שחובה לראות כדי להאמין שיש כזה דבר. אב משפחה, בת שני ילדים למשל, חוזר מן הבופה החופשי, עם הר בידיו. הר שמורכב מ-14 לחמניות, 8 ביצים, סרדינים, סלמון, ריבה, דבש, סלט ירקות, חביתות, 8 יוגורט, בגט והרינג. לא, זה לא קניות לשבוע בסופר, זה בופה של ארוחת בוקר שניתן לאכול בו – נכון, ניחשתם - חינם. מה יש בו בחינם הזה שמוציא אותנו מדעתינו? שעושה אותנו קמצנים, קטנוניים, רעבתניים, זוללים, שבעים, בקיצור – מכוערים. וזה לא רק ישראלי, זה כלל עולמי.
משהו קטן לנכדים
לעיתים, כשאני בחו"ל, אני מפנה לי כמה שעות כדי לקנות מתנות לנכדים. אני סובל מזה סבל רב, כי המבחר הוא אדיר וצריך ללכת המון. הנעליים בקומה אחת, החולצות באחרת, המכנסיים בסוף המבנה אחרי הלבנים, וצריך לשער מן הדמיון מידות, כי ילדים גדלים מהר, קרוב לוודאי שעד שאני אגיע ארצה הנעליים כבר לא יתאימו.
בקיצור, יש לי ידידה שלבעלה שייכים חצי מהבתים של ניו יורק, והיא אוהבת שופינג, אז אני נעזר בה והיא זו שאומרת לי מה לקנות ולמי. והנה אני חולם שעוד שעה ייגמר הסיוט הזה, רק שאז היא מתחילה להוציא קופונים. קופונים שהיא אוספת, או מקבלת, או מוצאת, וכל רכישה של תחתון לילד בן שנתיים זה משא ומתן בן שעה, כי יש לנו קופון. ואולי נלך לקניון אחר ששם מקבלים על הקופון הזה 4 סנט זיכוי. והשמש שקעה, והערב יורד, כבר מכריזים על סגירה ואנחנו באנו בבוקר, אבל ידידתי לא מוותרת, קופון זה קופון וצריך לכבדו. קיצורו של יום תלאות שחסכנו 18 דולר, ח"י. ח"י עגול שכמעט הרג אותי. הלוואי שהנכדים ידעו להעריך את תלאותיו של סבא.
לקישון יש פיליטון נפלא המספר על איש שמצלצלים אצלו בבית בלילה חם והביל, כשהוא פותח הוא רואה פיל שמישהו מחזיק בחבל. פיל. מה זה? הוא שואל, אומרים לו – מחיר מציאה, רק היום בחצי מחיר. לאף אחד אין פיל כזה בחצי מחיר. והאיש רוכש אותו כי זה בחצי מחיר, ובהבטחה רבתי שזו עסקה טובה. שלאף אחד אחר לא יהיה פיל במחיר כזה. אחרי חודש קורס הבית כולו על כל תושביו כי כולם קנו פיל, כי הוא היה בחצי מחיר.
מפיקת המאמר: טל ויינגרטן
