תואר ראשון במדעי הכלום

בעוד כשבוע תיפתח שנת הלימודים באקדמיה. אלפי סטודנטים חדשים ינהרו לכיתות. ב-15 השנים האחרונות לימדתי בכמה מוסדות כאלו - אוניברסיטה, שתי מכללות ציבוריות וסמינר למורים. המוסדות להשכלה גבוהה בארץ סובלים מבעיות רבות, אך בעניין אחד לא מרבים לעסוק: כיום מתקבלים לאוניברסיטאות ולמכללות יותר מדי תלמידים, שרבים מהם כלל לא היו צריכים להגיע לשם.

סיפור אמיתי מלפני כמה שנים: סטודנטית באה ללמוד לתואר ראשון בספרות במכללה שבה לימדתי, וסיפרה שהיא סגנית-מנהלת בסניף של חברת אופנה ידועה. כשנפתח מכרז לתפקיד מנהלת הסניף, היא גילתה שאינה זכאית לגשת אליו, מפני שאין לה תואר. במקום להציע לה הכשרה מקצועית רלוונטית לעיסוקה, דרשו ממנה תואר ראשון - לא משנה במה, העיקר שיינתן ממוסד אקדמי. היא בחרה בספרות עברית, "כי זה נראה הכי קל", וביקשה שאתחשב במצבה, שהרי היא חייבת להמשיך לעבוד ולא תוכל להגיע לכל השיעורים. כמוה יש עוד רבים וטובים הצועדים בסך. לחלק גדול מהם אין שום כישורים אקדמיים וגם לא מוטיבציה מתאימה כדי לסגל אותם. 

טורים נוספים בערוץ הדעות:

מקומן של נשים מחוץ לצבא "המוסרי" בעולם  / יהודה שיין

מחאה חברתית בקלפי  / זיו לנצ'נר

איך הגענו למצעד האיוולת הזה? עקב סגידה מוגזמת לאקדמיה, שהתעצמה דווקא בתחילת שלטון הליכוד בשנות ה-80. בשילוב הרצון להילחם בפערים בין-עדתיים, בוטלו כמעט כל המסלולים המקצועיים בבתי הספר. סקירה בנושא אף הוגשה לוועדת החינוך של הכנסת ב-2008. במקומם הוצבה מטרה עליונה: לאפשר לכמה שיותר אזרחים לקבל בגרות עיונית ובהמשך תואר אקדמי.

את פירות הבאושים של הצעד הזה אנו רואים בעשורים האחרונים בעלייה תלולה באחוזי התיכוניסטים המאובחנים כ"לקויי למידה", ובירידה מתמשכת באחוזי הזכאים לבגרות. בנוסף, קיימת ירידה עקבית ברמת הלימודים במכללות (תיבת פנדורה שאיש אינו מעז להציץ לתוכה), שנאלצות להתאים את עצמן לרמה הנמוכה של המועמדים ללימודים.

בוגרי תיכון מנותבים אוטומטית ללימודים אקדמיים, מבלי שהקדישו מחשבה לשאלה אם זה מתאים להם, ואם תהיה לכך תועלת בקידום חייהם האישיים והמקצועיים. זהו תהליך עקר מיסודו: ברגע שלכל-כך הרבה אנשים יש תואר ראשון במשהו, סף הדרישות עולה מיידית. עכשיו כבר נדרש תואר שני כדי להגיע לתפקידים הטובים באמת, וכולם חוזרים לנקודת האפס.

כשבודקים את נתוני האבטלה בעולם, ברור שתואר אקדמי כבר מזמן לא מהווה תעודת ביטוח. באירופה ניכרת עלייה חדה באחוזי האקדמאים המובטלים, אבל אנחנו עדיין מאמינים שלנו זה לא יקרה. בינתיים האקדמיה הופכת לבית-חרושת להנפקת תארים, והסטודנטים והוריהם משקיעים משאבים אדירים רק כדי לצאת ידי חובה, לסמן וי על התואר, ולנסות לזכות בעזרתו בעבודה שכלל אינה קשורה למה שלמדו. נו, אבל לפחות יש להם תואר...

בימים אלו, כשריח הבחירות באוויר, יש לקוות שהממשלה החדשה שתיבחר תהיה אמיצה מספיק כדי לפתוח מחדש את המסלולים המקצועיים בבתי הספר (מהלך שסטף ורטהיימר מטיף לו כבר שנים), ולא תיתן עוד יד לאפליה המתמשכת והבלתי מוצדקת כלפי כל אלו שהכישורים העיוניים אינם הצד החזק שלהם.

הרגע הזה יהיה מכונן עבור החברה הישראלית, שאלפים מבניה לא יסומנו עוד כפגומים ולקויים בגילאים כה צעירים ויוכלו לבחור לעצמם כיווני התפתחות אחרים. יהיה זה יום חג גם עבור המוסדות להשכלה גבוהה, שיוכלו סוף סוף להעניק השכלה לאלו שבאמת רוצים בה, ולא רק לספק תארים חלולים בסיטונאות.

ד"ר ענת שפירא, עורכת ומרצה לספרות עברית. בעלת הבלוג 'די לחינוך'

גולשים המעוניינים לשלוח טורים מוזמנים לפנות למייל: opinions@y-i.co.il