הלבנה לא סולחת לאלוהים
אלוהים החליט להקטין את הירח - וזו הייתה הטעות הראשונה שלו, שהולידה את הסליחה. אבל על אף ההתנצלות האלוהית בפני מי שמייצגת את המין הנשי, סליחה בין הלבנה לאלוהים כבר לא תוכל להיות. אז מה כן? אולי סיכוי לשינוי
רק מי שלא עושה, לא טועה
אפילו בעולם שאלוהים ברא נפלו טעויות, ואז נוצר צורך לקבל החלטות מהירות ולבצע תיקונים בלתי נמנעים, שגם הם כמובן יצרו תקלות חדשות. כל מי שעושה – טועה. כל מי שטועה צריך ללמוד לבקש סליחה. בראשית כל יצירה טמונה הסליחה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת בראשית
- הכירו: הרב הראל, סבא של מוחמד
תופעה: אולפנות וישיבות מעסיקות שדכנית בשכר
בקריאה ראשונה של סיפור הבריאה נדמה שמדובר ביצירה מושלמת ואלוהים מרוצה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א). אבל חכמי התלמוד עצמם הם יוצרים, ועל בשרם למדו שאין יצירות מושלמות. כיוון שכולנו נבראנו בצלם אלוהים, גם הכורח לטעות מקורו באלוהות, ועל כן הם מחפשים את הסדקים, השברים והטעויות הקטנות והגדולות גם ביצירה האלוהית הראשונה.
"הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך"
והנה אחד הסדקים, וליתר דיוק - הבעיה הראשונה במערכת החשמל: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (שם א', ט"ז). איך זה קרה? שואלים החכמים. אלוהים תכנן שני מאורות גדולים, ובסוף יצא מאור אחד גדול ומאור אחד קטן?
בין תכנון לביצוע
הנה ההסבר האגדי לפער בין התכנון לביצוע: "אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: ריבנו של עולם, אפשר לשני מלכים
שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה... ראה שלא מתיישבת דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח" (בבלי חולין ס ע"א).
בתחילה ברא אלוהים שני מאורות שווים בגודלם. באה(!) הירח וקבלה בפני אלוהים נגד השוויון. והנה לנגד עינינו - הכעס האלוהי הראשון (ובוודאי שלא האחרון). אלוהים כועס, ובאימפולסיביות גוזר על הירח להקטין את עצמה. היא מקטינה את עצמה, כדבריו, אבל קובלת על חוסר הצדק: מי שמעיר על תקלות נענש?
מכאן מתחילה סדרה לא קצרה של ניסיונות פיצוי אלוהיים. ממש כמו הורה שמעניש את אחד הילדים שלא בצדק ולא יודע איך לתקן, גם אלוהים מנסה לתקן את המעוות ביצירת עיוות נוסף. אלוהים מציע לירח כל מיני יתרונות על השמש, אבל הירח יודעת ואלוהים יודע שבאחיזת עיניים ולב עסקינן, ולא ביתרונות של ממש. הירח הוקטנה, חוסר הצדק נעשה, ולפנינו מעוות שלא יוכל לתקון.
כך לפעמים נראים החיים של כולנו
רצינו שהכל יהיה בסדר, רצינו אמא ואבא וכמה ילדים ושכולם יסתדרו עם כולם, והשמחה תשרה במעוננו. אבל הקנאה והתאווה והכבוד... ואנחנו מנסים להכריע במאבקים משפחתיים שמגיעים לפתחנו, ולפעמים כל מאמץ לפתור רק מייצר בעיות חדשות.
כשאלוהים ברא את הסליחה
כאן מגיע השיעור האלוהי הגדול. הרגע בו אלוהים החליט לעצור ולהפסיק, לפייס ולתקן. ברגע בו כלו כוחותיו מהניסיונות לרצות את הירח שקופחה, הוא המציא המצאה חדשה, ואני מרשה לעצמי לחשוב שזו ההמצאה החשובה והיקרה ביותר. אלוהים המציא את הסליחה: "אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". זהו. כך. פשוט ונקי. אלוהים עוצר את רעשי ההתדיינות ואת ניסיונות הפיצוי, ומודה שטעה. אלוהים מודה שאי אפשר יהיה לתקן את שנעשה, והוא מבקש כפרה.
אלוהים מבקש מאתנו, הנשים, סליחה
אני חברה (עד כה די שקטה וצופיה מהצד) בקבוצת פייסבוק של פמיניסטיות דתיות ששמה: "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור"... לקראת שמחת תורה התמלא טנא הקבוצה בהתייחסויות של נשים לציפיות שלהן מהחג. לתקוות, לתוכניות, למאבקים ולחלומות. לאחר החג הייתה כתיבה רוויית התרגשות ודמעות על עליות ראשונות לתורה, על ריקוד עם ספר התורה, ועל מאבקים שהצליחו יותר וכאלה שיצליחו, כנראה, רק בשנה הבאה.
מצאתי את עצמי אמביוולנטית מול כתיבתן, שהרי כבר לפני שנים רבות החלטתי לעזוב את הקהילה שלא ספרה אותי למניין, שבזה לאינטליגנציה שלי, ושדיכאה את הנשיות שלי. שנים רבות אני חיה בעולם רפורמי שוויוני לחלוטין, ולמרות השנים והמרחק עדיין יש בי כעס ועלבון על שנות השעבוד שחברותיי ואני עברנו, וגם תסכול עמוק מנשים משכילות וחזקות שעדיין מוכנות לחיות בחברה מדכאת. משום כך היה קשה לי להתלהב מקהילות שהתירו לנשים לרקוד עם ספר התורה.
מצד שני, לנגד עיניי מחוללות החברות האורתודוכסיות שלי מהפיכה. חלקית ואיטית מדי לטעמי, ובכל זאת מהפכה אמיצה וחשובה. איך לא אשמח ואברך על כך? ואיך לא אריע להן על האומץ, היצירתיות והתעוזה?!
הירח (או הלבנה) המתחדשת מדי חודש, המתעברת והיולדת, היא כמובן האישה. השמש, באגדה שלנו, הוא הזכר. אלוהים הבין את מורכבות הבחירה הראשונה שלו ליצור זכר ונקבה שווים בגודלם, וכדי להתמודד עם הקושי הוא הקטין את החלק שלי ושל אחיותיי.
לאחר שאלוהים הבין את גודל הטעות, הוא ניסה לפצות אותנו במילים יפות ובנחמות מאוד חלקיות ("אשת חיל"... "בינה יתירה"...) והנה בעשרות השנים האחרונות, נראה שהגיע סופסוף הזמן להניח את המילים המכובסות ואת פיצויי הסרק, ופשוט לבקש מאתנו סליחה. מיעוט הלבנה הוא טעות אלוהית קשה. אין איך לתקן את העבר, אבל הצעד הראשון בדרך ליצירת עתיד נכון יותר הוא בבקשת סליחה.
דברים שאין להם סליחה
אלוהים יקר, אני וחברותיי לא יכולות להגיב לבקשת הסליחה שלך, שכן הנפגעות העיקריות ממיעוט הלבנה, היו
האמהות והסבתות שלנו, ובשמן אין לנו זכות מוסרית לסלוח.
לפני כמה חודשים הייתי במוזיאון העיר נתניה, בתערוכה חשובה ומרתקת ששמה "הזהב של אמא", שעסקה בחלקן של נשות העיר בתהליך העלייה וההתאקלמות של המשפחה. משפט אחד בתערוכה שצוטט מפי אישה אנונימית, גרם לי לבכות. צילמתי אותו ומאז הוא הולך איתי כמו קמע, כמו השבעה: "בערוב ימיה אמרה לי אמא שלי: 'על הכל אני מוכנה לסלוח, רק לא על זה שלא נתנו לי ללמוד".
אלוהים יקר, סליחה בינך לבין הלבנה כבר לא יכולה להיות, אבל גם אין ייאוש בעולם כלל, ובחג שמחת תורה האחרון רקדו הרבה נשים נדיבות עם הספר שלך, והסכימו לנסות ולהתחיל מבראשית.
לפנייה לכתב/ת 
