מלחמות, דם ואיחוד אירופי. פרס נובל למפעל חיים
ההחלטה להעניק את פרס נובל לשלום היוקרתי לאיחוד האירופי היא מהפכנית משום שאין תקדים בהיסטוריה לכך שמדינות, אומות ועמים כה רבים יסכימו להשיל מעל עצמם סממנים כה רבים של עצמאות בעבור מטרות גדולות מהם - שלום ויציבות ביבשת, אחדות מדינית, שיתוף פעולה כלכלי וגבולות פתוחים
בחירות בארה"ב 2012
- לכל הכתבות של CNN ו-ynet בעמוד מיוחד
ההחלטה מסקרנת כפליים לאור העובדה ששנת 2012, שתירשם בדפי היהסטוריה כשנה שהאיחוד זכה בה בפרס, צריכה הייתה להירשם דווקא כשנת השפל של הארגון, המתמודד עם משבר כלכלי המאיים לראשונה באופן מוחשי על קיומו העתידי (במתכונתו הנוכחית, לכל הפחות).
וההחלטה להעניק את פרס נובל לשלום לאיחוד האירופי מסקרנת עוד כפל כפליים אם לוקחים בחשבון את העובדה שוועדת הפרס וחבריה יושבים בנורבגיה, אחת המדינות הבודדות ביבשת שזה עשרות שנים שהיא דוחה על הסף הזמנות והצעות להצטרף לשורות האיחוד. מאבקים פוליטיים, בחירות ומשאלי עם לא הצליחו להזיז את המדינה הצפונית הזו מדבקותה במה שנחשב ברחבי האיחוד כערכים מיושנים כגון לאומיות ובדלנות כלכלית. והנה, דווקא משם מתקבל חותם הלגיטימיות הבינלאומי היוקרתי הזה בדמות פרס נובל לשלום.
ארגון שהגשים בדבקות את חזון מייסדיו
ואכן, מדובר בפרס נובל לשלום ולא בפרס נובל לכלכלה. ולכן, למרות המשבר החמור ואולי אפילו דווקא בעטיו, היה מקום להעניק פרס "מפעל חיים" לארגון המהפכני הזה, שהגשים בדבקות, בעקשנות ואולי במהירות מעט מופרזת את חזונם של מייסדיו ז'אן מונה ורובר שומאן.
מדוע מהפכני? משום שאין תקדים בהיסטוריה לכך שמדינות, אומות ועמים כה רבים יסכימו להשיל מעל עצמם סממנים כה רבים של עצמאות בעבור מטרות גדולות מהם - שלום ויציבות ביבשת, אחדות מדינית, שיתוף פעולה כלכלי וגבולות פתוחים. נכון, למקטרגים ולספקנים לא חסרים טיעונים חזקים על חולשותיו של המפעל הזה ועל הסיכונים שהוא עומד בפניהם. ברור לחלוטין שמוסדותיו ותהליכי התנהלותו משוועים לרפורמות, אבל עובדה היא שזר שנקלע ליבשת אירופה יכול לטייל לאורכה ולרוחבה ורק הרכב התפריט במסעדות ושפת שלטי הרחוב יזכירו לו שעבר ממדינה אחת לאחרת.
איחוד שנשען על שתי אויבות מושבעות
אם חושבים אחורה על ההיסטוריה העקובה מדם של אירופה במשך אלפי שנים, אי אפשר שלא להתפעל מחזונם של המייסדים ומאומץ לבם של המגשימים.
הרי רק במשך 40 השנים שקדמו להיווסדה של ההתארגנות השיתופית הראשונה באירופה (קהילת הפלדה והפחם, שהולידה את הקהיליה האירופית ולבסוף את האיחוד על 27 המדינות החברות בו), התחוללו על אדמת אירופה שתי מלחמות עולם שבמהלכן נטבחו עשרות מיליוני בני אדם. ואילו כיום, האיחוד האירופי כולו נשען על הברית הנאמנה בין צרפת לבין גרמניה, שתי האויבות המושבעות של תולדות היבשת.
מה משמעותו של שלום? ומה משמעותה של עשיית שלום? במלה אחת - פיוס. במשמעות זו זכה האיחוד האירופי בפרס נובל לשלום ביושר, כי בתולדות מהלכי הפיוס אין גדול, מהיר ואיתן ממנו.
מי היה מאמין בשנות ה-40 על אירופה מאוחדת?
להנרי קיסינג'ר, מי שכיהן כמזכיר המדינה של ארצות הברית בשנות השבעים, מיוחסת האמרה: "כשאני רוצה לדבר עם אירופה, לאיזה מספר טלפון אני מתקשר?" (לימים הוא הכחיש שאמר זאת, אך הוסיף בחיוכו האופייני שהאמרה מאוד מוצאת חן בעיניו ולכן לא אכפת לו לקבל את הקרדיט...) מאז חלו תמורות רבות במבנה השלטוני של הארגון, ובכל זאת, מיד עם היוודע דבר קבלת הפרס הופרעו מקהלות שירי ההלל וההודיה בשאלה הפשוטה: מי ייסע לקבל את הפרס?
האם זה יהיה נשיא המועצה, הרמן ואן רומפוי? או שמא נשיא הנציבות האירופית ז'וזה מנואל בארוסו? ואולי בכלל נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ? או שלא תהיה ברירה ומלחמות האגו והכבוד יולידו פשרה נוגעת ללב בדמות משלחת של 27 מילדי האיחוד? ללמדך שאולי הפיוס, כמו השלום, מתחיל מבפנים.
קשה לדמיין שבשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת יכול היה מישהו לראות בעיני רוחו אירופה מאוחדת. ובכל זאת נמצאו כמה כאלה, גם אם מתי מעט. מנקודת המבט שלנו, באזור מוכה מלחמות, אלימות, שנאה וצער, הלוואי שבמקום הלגלוג המתנשא שנשמע במקומותינו חדשות לבקרים על צרותיו של האיחוד האירופי היה נשמע קולם של בעלי החלומות שרואים בעיני רוחם עתיד טוב יותר. גם אם הם מתי מעט, אולי בעוד עשורים אחדים יזכה בזכותם גם "איחוד המזרח התיכון" להוקרה על מעשה הפיוס שהתחולל בו.
דניאל שק היה עד לאחרונה שגריר ישראל בצרפת והוא מבכירי המומחים לאירופה בשירות החוץ
לפנייה לכתב/ת 
