"מצב האומה": מרנין, חביב, וקצת פרווה

בחסות העלטה, כמו היו ניצולים מתוכנית דבילית על דייטים בחושך, התאספו ובאו ארבעת השמאלנים האחרונים ביקום, לצפות במשדר הטלוויזיה היחיד שמותאם לצרכיהם המיוחדים. כשנדרשו לתת סיסמה באינטרקום, גמגמו "הלאה הטוקבקיסטים", ועלו והתיישבו בציפייה דרוכה על הספה מול פרצופו המרוצה מעצמו של ליאור שליין, סוג של אייקון עבור החיות הנכחדות הללו.

מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"דייט בחשיכה": מבאס כמו דייט ראשון אמיתי

ירון ברובינסקי: "אולי אמצא כלה בעזרת המצלמה"

פסטיבל מיפ: אין מה לראות בטלוויזיה

כאוכלי שפנים, בועלי נידות, אפיקורסים להכעיס ועוכרי ישראל, הם צחקקו בהנאה חנונית כששליין ערך את תחרות ה"אלימיפיאדה", מאבק בין הנצרות, היהדות והדת שאסור להגיד את שמה מחשש למהומות דמים: זה היה מרנין, חביב, וקצת פרווה. לא תמיד מצליח ל"מצב האומה" להוציא תכנית נוקבת-נושכת-בועטת כבר על המשדר הראשון של העונה. העובדה שזו העונה החמישית מוכיחה שיש לתכנית כוח מצטבר, שאינו בנוי מטנקים מדויקים דווקא במשדר הפתיחה.

כוח מצטבר. פאנל "מצב האומה"(צילום: בני דויטש)

אז מה עוד היה לנו? קצת חוקים חדשים וחיוניים שהם תמיד מצחיקים (וכרגיל החוקים של אורנה בנאי דורשים פאוזה לפני שהצחוקים מופיעים), תחרות בין האלים כבר אמרנו, והעיקר- אורח בדמותו של שר האוצר יובל שטייניץ, ששלוש פעמים לפחות קרא לעצמו פילוסוף ופעם אחת סיפר לנו שלחתונות הוא נוהג להביא במתנה ספר שכתב עם הקדשה. לפעמים לא צריך להתאמץ במיוחד כדי להצחיק, ודי בכך שאדם יהיה הוא עצמו. ככה, מבלי שהתכוון, שטייניץ יוצא גם קמצן, גם יהיר וגם מאוהב בעצמו.

מרוצה מעצמו. ליאור שליין (צילום: בני דויטש)

בהמשך מתברר שיש לו רומן מתמשך עם אורנה בנאי, וזו עילה לחילופי דברים על יציאה מהארון ועל כך שבארון של אורנה בנאי יש דלתות הזזה. שטייניץ מקבל מתנה, קופת חיסכון בצורת חזיר ורדרד "כדי שהחרדים לא יוכלו לקחת", ולזכותו ייאמר שהוא צוחק, אבל מה פשר הצחוק הזה? האם זה בגלל שעכשיו עונת בחירות ופתאום כולם שונאים את כולם עוד יותר משהם שונאים את אהוד ברק? האם זה בגלל שהוא עצמו מבין שהחרדים תמיד ייקחו, לא משנה מאיזו קופה ולא משנה אם הבוס שלו הצהיר אחרת. האם זה מפני שהוא פודל שרוצה לרצות את כולם או הוא מבין, כמו רבים וטובים לפניו, שהופעה ב"מצב האומה" נחשבת לו ליציאה קולית, מגניבה וחיובית לעילא?

מי שמאמין לא מפחד

כך או כך, ימים של בחירות הם העונה הלוהטת בסאטירה. כיוון שכולם במערכת הפוליטית בועטים עכשיו בכולם, תפקידה של "מצב האומה" יהיה לבעוט קצת חזק יותר במערכת עצמה. לא ששטייניץ ליקק דבש, אבל טרוניות צפויות של גורי אלפי על מצב המסים שלו ושל זמרים מזרחיים זה בהחלט לא מספיק. ארבעת השמאלנים האחרונים ירגישו מאוכזבים קצת, ולא בגלל ששר האוצר הוא ליכודניק ומגיע לו, באמת שלא. בגלל שהוא שר אוצר, ובגלל שתפקידה של הסאטירה הוא ללעוג לחזקים באשר הם חזקים, לא חשוב מאיזו עדה הם. אם תתבוננו סביב, בכל היקום המיושב כבר אין מוקדי כוח שמאלנים. על מי אפשר לצחוק, על זהבה גלאון? לא נמאס?

מעוז סאטירי. אלפי, בנאי, שליין וגלילי(צילום: בני דויטש)

ביקום המדומיין של אומת הטוקבקיסטים המצב כמובן שונה. ימין ושמאל מתפרשים אצלם בדיוק הפוך מהמציאות, כאשר מכל עבר מאיימים עליהם צללים של

שמאלנים, בוגדים, כאלה שצריכים לעמוד לדין ויפה שעה אחת קודם, וגם כאלה שחייבים לסתום את הפה, רצוי מיד, לפני שיעזבו את הארץ.

ביקום המדומיין, "מצב האומה" תישאר לנצח מעוז סאטירי של אלה שלא ידעו את לאטמה. במציאות המכאיבה והמדממת שבה פועלת מצב האומה, זהו סוג של הישג. לפחות מאפשר לנכחדים לצחוק על החזקים, ולרגעים אפילו מחיה את התקווה הנושנה שלסאטירה באמת יש כוח להבנות מציאות חדשה. בעונה הזאת, שליין וגלילי, בנאי ואלפי, חייבים להאמין בכוח הזה, כי מי שמאמין לא מפחד, ומי שלא מפחד תמיד יצחיק יותר.