פרק מספר: חברות ששינו את פניה של ישראל

בספר "חברות ששינו את העולם" בהוצאת מטר מספר על חברות בינלאומיות וחברות ישראליות שעשו היסטוריה ושינו את פני המציאות. להלן הפרק העוסק בחברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל:

• ההסתדרות תקדם חקיקה של תוכנית כלכלית
• נתניהו ועיני: נפעל למניעת פיטורים
• לא על ההסתדרות לבדה: הכירו את כוח לעובדים
  

ייתכן שתופתעו לגלות שחברת העובדים עדיין קיימת. החברה, השייכת להסתדרות, אינה עוד אותו ענק כלכלי שבעבר היווה כשליש מהמשק הישראלי והעסיק יותר ממאה אלף עובדים. כיום החברה מחזיקה ברשת הדיור המוגן "משען", בהוצאת הספרים "עם עובד", ברשת החינוך "עמל" ובנדל"ן מועט שנותר לה מתקופת השיא שלה.

במבט לאחור קל להצביע על הכשלים המובנים במצב שבו הגוף הדואג לזכויות העובדים הוא גם המעסיק הגדול במשק. כיצד לא זיהו שיש סתירה בלתי ניתנת לגישור בין שני תפקידים אלה? כיצד לא הבינו שההסתדרות, ובעצם כל איגוד מקצועי, אינם יודעים לנהל חברה עסקית? כיצד הניחו שמפלגות העובדים יהיו בשלטון לנצח ושתימשך השיטה שלפיה משרד האוצר, ההסתדרות — "אנשינו" — יחפו על ההפסדים ויאפשרו את המשך ההתנהלות הקלוקלת, בתחילה מבחינה כלכלית ולבסוף מכל בחינה?

אכן, הכשלים היו מובְנים בשיטה. ואולם גם בשיטה הקפיטליסטית המפוקחת על ידי רגולטורים מקצועיים יש כשלים מובְנים, כפי שהראה המשבר הכלכלי הנוכחי. ולמעשה כך הוא הדבר בכל מקום, בכל מדינה ובכל שיטה. חברת העובדים הוקמה על בסיס אידיאולוגיה נשגבת. אידיאולוגיה זו היא שהביאה אותה ואת המדינה לשגשוג. אלא שהכלכלה והפוליטיקה השתנו בקצב מהיר מן האידיאולוגיה של חברת העובדים, וזו לא יכלה עוד לעמוד בפני הבעיות המבניות שבבסיסה.

(צילום: משה פרידן, לע"מ)

אין צורך להכביר מילים על הפער בין מציאות החיים לבין חזונם של מנהיגי היישוב היהודי בעשורים הראשונים של המאה העשרים. באותם ימים לא היתה הפרדה בין הלאומי, הכלכלי והחברתי. דברים שנתפסים היום כעברות על חוקי שוק ההון היו אז מקור לגאווה. הרצל, הקונגרס הציוני ותנועת העבודה לא חשבו שההון הפרטי, שמטרתו לצבור רווח, יוכל או ירצה לשאת לבדו במפעל הציוני, שמטבע הדברים לא יהיה רווחי. יתרה מזו, חזון הקמת המדינה גילם גם את השאיפה לכונן חברה עובדת ושוויונית.

החזון של בן גוריון

ב־2 באוגוסט 1921, בדיון בוועד הפועל של אחדות העבודה, הציג בן גוריון לראשונה את התוכנית להקמת חברת עובדים. בן גוריון רצה להקים תשתית שתשמש את היישוב היהודי בארץ ישראל ואחריו את המדינה שתוקם, ובבסיסה היה היעד החברתי הכללי להקמת חברה צודקת, שוויונית, עמלה, שבה מעמד הפועלים איתן והפערים הכלכליים קטנים ככל האפשר.

הפרט נחשב, אבל בניית החברה עמדה במקום הראשון. לצורך כך פירט בן גוריון תוכנית פעולה סוציאליסטית, או אפילו בעצם קומוניסטית: תכנון וניהול מרכזיים של משק העובדים, של כוח העבודה, של הייצור ושל השיווק; ההסתדרות תהיה הבעלים של אמצעי הייצור ושל התפוקה, תרכז את העבודה והתעסוקה ותדאג לאספקה מרכזית של המוצרים לעובדים ולמשפחותיהם ולשוויון ברמת החיים; מעמד הפועלים הוא שייצר את המוצרים, והפועלים ישולבו בניהול.באחדות העבודה התנגדו לתוכנית.

מפתיעה אף יותר היתה התבטאותה של ההסתדרות נגד התוכנית, שכן זו דווקא נועדה להעצים את כוחה. הריכוזיות הבהילה רבים והתעורר חשש שהפקעת התוצרת תפגע בפריון — כפי שאכן קרה במדינות קומוניסטיות. כמה מרחיקי ראות גם טענו שלא ברור כלל אם הפועלים, שהתוכנית דיברה בשמם, ירצו בה. תוכנית חלופית ויומרנית פחות לא ביקשה להגשים ארגון חברתי־כלכלי כולל אלא להקים תאגיד רב־עוצמה הנתון לפיקוח הכלל.

כעבור שנתיים, בשנת 1923, בוועידה השנייה של ההסתדרות הכללית, התקבלה ההחלטה על הקמת חברת העובדים. ועדה, שחבריה היו יוסף אהרונוביץ', יצחק וילקנסקי, דוד רמז, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון, ניסחה את התקנות, ואלה אושרו על ידי ממשל המנדט הבריטי ב־12 במרס 1924. הוחלט שחברת העובדים תפעל בכל תחום המגביר את פיתוח ההתיישבות. המשמעות היתה שהחברה תפעל למעשה בכל תחומי הכלכלה והחברה ושכל חבר הסתדרות יהיה בעל מניה בחברת העובדים. כך נוצרה זהות בין שתי המסגרות.חברות וארגונים שונים קמו במסגרת חברת העובדים: חלקם בבעלות מלאה שלה, כמו סולל בונה ולימים כור ובנק הפועלים; חלקם במשותף עם גורם נוסף, כמו מקורות, ארקיע ועוד. הוקמו גם קואופרטיבים שחברת העובדים ייצגה אך לא היו בשליטתה או בבעלותה, כמו המשביר המרכזי ותנובה.

סולל בונה

חברת סולל בונה לעבודות ציבוריות, בנייה וחרושת נוסדה בשנת 1924 והחליפה את המשרד לעבודות ציבוריות ובניין, שהוקם משיקולים לאומיים וחברתיים שלוש שנים קודם, עוד בטרם נוסדה חברת העובדים. בשנת 1927, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, נסגרה החברה, ובשנת 1935 שבה וחודשה פעילותה. סולל בונה היתה ספינת הדגל של בניין הארץ ושיכון עובדיה — פשוטו כמשמעו.

בתקופה שבה שרו למולדת את מילותיו של נתן אלתרמן "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", בניין הארץ היה המשימה הראשונה. סולל בונה הקימה את יישובי חומה ומגדל, עשתה עבודות עבור הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה ופעלה כזרוע ביצוע של ההנהגה בזמן מלחמת העצמאות. סולל בונה קנתה מפעלי ייצור, ובהם מפעל היציקה וולקן ומפעל הזכוכית פניציה; אלה אורגנו לאחר מכן מחדש במסגרת כור.

ב־1935 הוקמה חברת שיכון כדי לפתור את בעיית הדיור של הפועלים. החברה הציעה שלושה דגמים בסיסיים לשיכון: שכונות פועלים קטנות של בתים בודדים, כדוגמת שכונת בורוכוב בגבעתיים, שכונת הפועלים הראשונה שהוקמה כבר ב־1922; מעונות עובדים — בתים משותפים; וקריות פועלים — כמו קריית חיים וקריית עמל סמוך לחיפה או קריית עבודה, שגדלה להיות העיר חולון.

(צילום: ניסים גבאי, לע"מ)

לחברת העובדים היתה ראייה רחבה הן בהתייחסותה לכלל החברה הישראלית והמשק הישראלי והן במדיניות הרחבת פעילותה כמעט בלי קשר למציאות הכלכלית ולשיקולים כלכליים. מתוך ראייה זו החלו לקום מוסדות קפיטליסטיים במערכת הסוציאליסטית, כדוגמת בנק הפועלים, שקם בסיוע ההסתדרות הציונית ונועד לספק אשראי לקידום היישוב, ומוסדות הביטוח שקמו לצדו.

מלכתחילה לא הכול היו מאושרים מרמת הסיוע והשירות שקיבלו מחברת העובדים ובנותיה: המשביר קם בזמן מלחמת העולם הראשונה כדי לסבסד את מחיר התבואה ליישוב היהודי — לפני הקמת חברת העובדים — ובהמשך ריכז את שיווק התוצרת החקלאית ורכישת המצרכים עבור ההתיישבות. המגזר החקלאי לא היה מרוצה מהשיווק באמצעות המשביר והקים ב־1926 מסגרת שיווקית משלו — תנובה — כדי לתת מענה לבעיות אזוריות.

התרחבות תנובה

בתוך ארבע שנים התרחבה הפעילות של תנובה והקיפה את ההתיישבות כולה. גם לקניית מוצרים הוקמה מסגרת התיישבותית — אגודות צרכנים מקומיות שהתפתחו למסגרת הארצית בשם המשביר המרכזי.עד למהפך בשלטון בשנת 1977 נהנתה חברת העובדים מיתרון גדול: היא יכלה לסמוך על סיוע אוטומטי של ההסתדרות הציונית ואחר כך של ממשלת ישראל. ועל כן היעדים — פיתוח מואץ של המשק, הרחבת ההתיישבות וקליטת העלייה — נעשו באמצעות צמיחה, התפשטות והתרחבות כלכלית של חברת העובדים.הנהגת ההסתדרות שפעלה ארבעים שנה ויותר בתיאום מלא עם הנהגת היישוב והמדינה, קבעה יעדים והקצאות וחברת העובדים פעלה בהתאם להם.

הפועלים היו בעלי מניות והיו אמורים לשבת בדירקטוריונים ולהיות חלק ממעגל קבלת ההחלטות, על פי המודל הקואופרטיבי; ואולם למעשה לא היתה להם שום השפעה על מפעלי חברת העובדים ואף לא על הקואופרטיבים. בשנים הראשונות לקום המדינה השיטה פעלה — אבל במחירים כבדים כלכלית ואידיאולוגית, שיתבררו רק לימים. בתוך עשור שולשה האוכלוסייה, ואיתה גם מספר חברי ההסתדרות ומספר העובדים במשק העובדים. המצטרפים החדשים לא היו עוד הצעירים הנלהבים של העלייה השנייה אלא אנשים שהזדקקו למסגרת תומכת ולפנקס האדום, למשל לצורכי קופת חולים.חברת העובדים, בעיקר באמצעות סולל בונה, הקימה עיירות פיתוח, מושבים ותשתיות. בעשור הראשון למדינה היא בנתה יותר ממאה וחמישים אלף יחידות דיור, כמעט כולן של דיור ציבורי.

בד בבד ומבלי שמנהיגי ההסתדרות וחברת העובדים יראו בכך סתירה, התעצמה ההסתדרות עצמה. היא פתחה סניפים, הקימה מפעלות תרבות וחינוך, סיפקה שירותי רווחה, וכמובן הגדילה את עוצמתה שלה וחיזקה את מעמדה של מפא"י, מפלגת השלטון.

לא הגיע השינוי

היו שביקשו לשנות את המצב הקיים שבו ההנהלה המרכזית צוברת כוח רב מדי ומכתיבה לחברות השונות הכול: פנחס לבון, מזכ"ל ההסתדרות רב־העוצמה ביקש לערוך רפורמות ובעיקר להעביר את קבלת ההחלטות מההנהלה המרכזית של חברת העובדים אל החברות והמפעלים עצמם. אבל מקבלי ההחלטות — שהיו גם בעלי הכוח שעליו היו אמורים לוותר במסגרת הרפורמות — התקשו לעשות זאת, ורפורמות לבון לא הביאו לשינוי אמיתי בארגון. יש לומר שלפחות לכאורה לא היתה אז סיבה לרפורמה מרחיקת לכת: שנות החמישים והשישים של המאה העשרים, פרט לתקופת המיתון לפני מלחמת ששת הימים, היו תקופה של התרחבות, צמיחה ושגשוג, שנים שבהן שלטה התפיסה שיש לפעול למען הכלל ולהציב את רווחת הפרט בעדיפות שנייה.

סולל בונה המשיכה לבנות את המדינה, כור המשיכה לספק לה את תשומות הבנייה, ושתיהן התרחבו לחו"ל; בנק הפועלים המשיך לצמוח ולפתוח סניפים. ואולם לצד ההצלחות התחילו להישמע רעשים עמומים מתחת לפני הקרקע הבטוחה: מפעלי הבנייה הלאומיים הגדולים הסתיימו עם השלמת המוביל הארצי ב־1964. דוח פנימי הציף את הבעיות בחברת העובדים: אין הזדהות של הפועלים עם מפעליהם, אין בקרת איכות ואין תמריצים להתייעלות. אישים חזקים, כמו מזכיר חברת העובדים אשר ידלין או שר האוצר פנחס ספיר, ניסו להעמיד את חברת העובדים על רגליים כלכליות ורציונליות, אך לא הצליחו לעשות זאת באווירת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים והשגשוג הכלכלי שהביאה.

ואולם השגשוג נשען על אשראי נדיב ומסובסד מבנק הפועלים ותמיכה של הממשלה. בשנת 1968, ביומו האחרון כשר אוצר, אישר ספיר את ביטול ההצמדה למדד של חלק מההלוואות שניתנו לחברת העובדים ואישר ביטוח הצמדה, שתעניק הממשלה לקרנות הגמל. נראה היה ש"עסקים כרגיל" ושביום סגריר תיחלץ הממשלה לעזרת חברת העובדים שעדיין שגשגה. אבל ההלוואות שנתן בנק הפועלים, בייחוד בהנהלת יעקב לוינסון, שקודם לכן כיהן כמנהל המחלקה הכלכלית בחברת העובדים, העצימו את מעמד הבנק מול חברת העובדים.

שערוריות בצמרת

אשר ידלין, מזכיר חברת העובדים ובעל עוצמה פוליטית רבה, עזב את החברה ב־1974, ואת מקומו תפס אפרים ריינר. לריינר לא היו הסמכות, היוקרה והאוזן הקשבת בהנהגה שאפיינו את קודמיו.שערוריות השוחד והשחיתות של בכירים המקורבים להנהגה הפוליטית ולחברת העובדים באמצע שנות השבעים — ובהם לוינסון וידלין — היו הסמן האחרון לדמדומי שלטון מפא"י. המהפך הפוליטי בשנת 1977 שינה סדרי עולם גם עבור חברת העובדים.השינוי לא היה מידי, אבל בתוך כמה שנים קרס המבנה המסועף ורב הפעלים של חברת העובדים.

המשבר הכלכלי והאינפלציה הדוהרת של אמצע שנות השמונים; החשיפה ליבוא; אובדן החסות של הממשלה, שכן זו לא הזדהתה עוד עם ערכי ההסתדרות וחברת העובדים אלא לחמה נגדם עשרות שנים; הלאמת בנק הפועלים עקב משבר מניות הבנקים ב־1983 — כל אלה הביאו להתמוטטות של המבנה האדיר, שהחליד ונרקב מבפנים.

לאמיתו של דבר, באותן שנים ומסיבות דומות התמוטטו גם חברות כלכליות פרטיות וקונצרנים גדולים.רבות מחברות משק העובדים ביקשו לארגן מחדש את חובותיהן. בני גאון הצליח לשקם את כור: ב־1987 כור הפסידה 250 מיליון דולר והיקף חובותיה היה גבוה פי חמישה — 1.25 מיליארד דולר. בתוך ארבע שנים התייצבה כור מחדש, ולימים הונפקה בבורסה ונמכרה למשקיעים זרים, שמכרו אותה שוב ברווח נאה. תהליך שיקום החל גם בחברת שיכון ובינוי, שקמה מאיחוד שתי חברות מפסידות — סולל בונה ושיכון עובדים. חברת הביטוח הסנה התמוטטה בשל ניהול כושל ובלתי תקין, בנק הפועלים הולאם ולימים נמכר.

(צילום: עופר עמרם)

בשנת 1994 נבחר חיים רמון למזכ"ל ההסתדרות. הוא ביקש לשנות את המבנה ואת האידיאולוגיה: לא עוד יצור דו־ראשי — חציו חברה קפיטליסטית המבקשת להרחיב את עסקיה, חציו איגוד מקצועי המבקש להגן על העובדים. רמון רצה להיפטר מחברת העובדים ולשוב לפעול למען הערך הבסיסי של הגנת העובדים. חוקת חברת העובדים שונתה, מניות ההסתדרות נמכרו, וכך גם מרבית הנדל"ן.

חברת העובדים גוועת

הרוכשים עשו עסק מצוין: הנכסים היו רשומים בערכים היסטוריים, המפעלים היו רווחיים מרגע שהשתנה האקלים הכלכלי ותהליכי התייעלות הגיעו לסיומם. אבל הם כבר היו חלק מתאגידים פרטיים, לא עוד בשליטה, רשמית לפחות, של חברי ההסתדרות. הכסף שהתקבל שימש לכיסוי גירעונות ההסתדרות. חברת העובדים גוועה.יהיו שיאמרו שחברת העובדים סיימה את תפקידה הלאומי וההיסטורי עם הקמת המדינה. אחרים יגידו שהיה לה תפקיד מכריע גם בקליטת העלייה ובאתגרי בניית הארץ בשנות החמישים והשישים. יש מי שיבכו את סופו של החלום על שיתוף פעולה אמיתי בין עובדים למנהלים ועל חברות שרואות לנגד עיניהן לא רק את הרווח הרבעוני, הגדלת ערך המניה והבונוסים.תרומתה של חברת העובדים לבניית הארץ היתה משמעותית ומכרעת. ניתן לשער שלו היתה מנוהלת מלכתחילה על פי עקרונות כלכליים בלבד לא היתה מסוגלת לתרום תרומה שכזו.

מחברת העובדים נותרו כיום כמה שרידים — רשת חינוך, רשת בתי אבות והוצאת ספרים. מבחינת הסמליות — אולי טוב שנותרו דווקא אלה, ולא הבנק או התאגיד — ולו כדי להזכיר שבסופו של דבר חברת העובדים קמה מתוך חזון על מדינה ועל חברה מתוקנת שלא תהיה כלכלית ויעילה בלבד, אלא תיתן את דעתה על עזרה לחלשים, על חינוך הדור הבא ועל תרבות לכול.

את הספר "חברות ששינו את העולם" כתב ג'ונתן מנטל ועורך המהדורה העברית הוא אורן נהרי, עורך חדשות החוץ בערוץ 1.