"נמר השלג": בין העולם, לעולם השלישי

כסף שמקורו בנפט מסוגל לקנות הכול על פני הפלנטה הזו: החל מקבוצות כדורגל אנגליות, דרך מושבי פרלמנטים ועד לשליטה מחשבתית בבני האדם. ברומן "נמר השלג", שני אילי נפט צעירים, נסיכים מהמפרץ הפרסי, מגיעים לכפר קזאחי מוכה עוני כדי לצוד חיות בר ובעיקר נמרי שלג נדירים - כמעין סוג של ספורט אתגרי. לצורך כך הם נוחתים במקום עם בואינג משלהם, צוות מלחכי פנכה ולוויין תקשורת פרטי שמרחף מעליהם. הביקור הזה מרים את כל תושבי הכפר וסביבותיו על רגליהם לכדי חג שבסופו דולרים יעופפו באוויר ההרים הקפוא, ומעט מהשפע, ואולי מהחסד הטוב, יעוט גם על נשמותיהם המיוסרות.

זוהי נקודת הפתיחה העלילתית של "נמר השלג", ובתוך כך, ארסן, עיתונאי חצוף ואינדיבידואליסט, נקרא להיות המתרגם של קבוצת התיירים האקסקלוסיבית. לצערו, לחבורת הציידים שלמדה איתו בבית הספר היסודי יש תוכניות משלהם לגבי הביקור, והוא נתפס במן צבת בלתי אפשרית; מצד אחד אהובתו הטרייה שסילקה את ההבלים מתודעתו והפיחה בו תקווה; מצד אחר דודו שהעסיק אותו בתור המתרגם ומצפה ממנו לדרך ארץ ולא לפירוק העסק; ומצד שלישי אותם ציידים שמאיימים עליו להשתתף במזימתם.

"נמר השלג". על התפר שבין שני העולמות (עטיפת הספר)

בנוסף ישנו סיפור אגדה מקומי על הכלה הנצחית שמשוטטת בהרים הקפואים ושומרת את בתוליה ותקוותה עבור אהובה, שכוחות רוע אנושיים הרחיקו ביניהם. צ'ינגיס אייטמטוב טורח ללא לאות להראות את הצדדים המקבילים בין האגדה לבין המציאות הסיפורית. אולי אפילו טורח מדי.

אקזוטיקה ברוח מערבית

אגב, לאחרונה הופיעו בעברית שני כותרים מהסוג הזה: "גשר הדרינה" של איוו אנדריץ' (כרמל), שמתאר את אחד האזורים שותתי הדם של ההיסטוריה האנושית (בוסניה) באמצעות גשר. גם סםר זה משלב היטב בין האקזוטיקה למודרנה, אם כי נקודת המוצא שלו מעט משמימה (הגשר הממשי מחזיק מעמד בניגוד לאנשים, אבל הגשר הספרותי קורס אחרי שני פרקים). וכן "זיכרונותיו של דורבן" של אלן מבנקו, שעל פניו נדמה יותר משועבד לאקזוטיקה והמסורת של קונגו, ופחות לציפיות ומודלים מודרניים - ובכך טמון כוחו, אך גם חולשתו. 

השילוב ההרמוני בין אקזוטיקה מחד וטכניקה מערבית מאידך, הוא זה שגם מכתיב את המבנה והעלילה של "נמר השלג", ויוצר לרומן קצב מותח, שיש בו מן האירוניה. ולמה אירוניה? הסיפור מנסה להתמודד עם בעיית הגלובליזציה, ובאופן פשוט ומעט פשטני חושף את חוסר הצדק המשווע העומד בבסיסו של העולם: איך קבוצה קטנה של נסיכים שולטת בזרם הנפט, ואילו לשאר העולם, ובעיקר לתושבי כפר קזאחי, לא נשאר דבר. אין להם נפט, אין להם משאבים טבעיים, החקלאות שלהם בפשיטת רגל מתמדת. ברשותם רק חיות בר אחדות, בעיקר נמרי שלג, שבקצב הזה גם הם ייכחדו עד שלא יישאר מהם דבר. אז איך לכל הרוחות פותרים את ההבדלים הבלתי נתפסים האלה? ובכן, זה כמובן רק פן אחד של הגלובליזציה ותחלואיה.

בנקודה זו, לטעמי, אייטמטוב נקלע למבוי סתום. אין לו פתרון וגם לא ניתוח מעמיק

ומרענן בסוגיה. עד כמה שארסן הוא דמות משובבת לב, יש בו מעט מן הקריקטורה, ומלבד התסכול האישי והמוצדק שלו - אהובתו הקודמת לא הסכימה להמשיך לחלום איתו על הפקת האופרה "הכלה הנצחית", והפכה להיות שבויה מטאפורית וכלכלית, ובעיקר אמנותית, בידי איל בידור מנובל ומנוון - הוא לא מצליח להתרומם לעבר תובנות, ניתוחים או נקודות הסתכלות חדשות, על בעיית הגלובליזציה.

אייטמטוב בעיקר מציג את הבעיה באופן נקודתי, ובעצם מסביר שאין כל כך מה לעשות, כי פתרון של טרור, כמו שמתכננת לבצע חבורת הציידים, הוא כמובן פתרון פסול ואפילו צבוע ומלאכותי. הרי הציידים לא רוצים לפתור את בעיית העולם. הם פשוט רוצים להשתתף מעט בחגיגה. ואפילו הם יודעים שאין סולידריות, ואין פתרון. או שאתה בצד המנצח או שאתה בצד המפסיד. והמסר (אולי מסר תת-קרקעי ובלתי מכוון, אך עדיין ברור כמכת ברק) שעולה מהספר הוא שכדאי לך להיות בצד המנצח, או שאתה צפוי לעוני או לאבדון. העולם תמיד ימשיך להיות מחולק בין אלו שיש להם לאלו שאין להם. ומסקנה זו, לא זאת בלבד שהיא מייאשת, ובלי כל קשר לשאלה האם היא נכונה או לא נכונה, נותרת די שטחית.

"נמר השלג", מאת צ'ינגיס אייטמטוב. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת עם עובד. 257 עמ'.