מה רע בלהיות ילד היפראקטיבי?

הורות בעידן המודרני היא הורות ערנית ומודעת. הייחודיות של הילד זוכה לכבוד, ובכלל הילד המודרני זוכה להקשבה ולהתבוננות, שבעבר נעדרה מחינוך ילדים. עם הניסיון "להגיע" לכל ילד אנו עדים לריבוי אבחנות ותיוגים, אשר לעתים יוצרים תחושה שהממסד מצא לו פתרון נוח להתמודד עם קשיים נפוצים של ילדים, אבל בלי להתמודד איתם באמת.

התחושה הזו מולידה ביקורת ציבורית נוקבת כלפי אבחונים באשר הם, לעתים בצדק, אך לעתים היא נעשית על רקע של חוסר הכרות וחוסר הבנה. סרטונים דמגוגים משהו מופצים ומפציצים את הרשת במסרים מטעים שיוצרים תחושה שהעולם מחולק לטובים ורעים, כאשר בצד של הרעים נמצאים אנשים עם חלוקים לבנים שרוצים לסמם את הילדים שלכם.

עוד על הפרעות קשב וריכוז בערוץ הורים :

לא סתם שובב: איך לזהות הפרעות קשב בגיל הרך

בלי כעסים: איך תתמודדו עם גילוי הפרעת הקשב?

לא מממש את הפוטנציאל: מחוננים עם ADHD

ADHD: חייבים לשבת עם הילד להכין שיעורים?

גם אם יש מקום לביקורת, או ליתר דיוק דווקא משום שיש מקום לביקורת, מוטב לנו להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים על ידי צביעת הדיון הראוי הזה בגוונים של שחור ולבן, שמא נחמיץ את אותם ילדים שבהחלט זקוקים לאבחנה וליד מסייעת. בטור זה אבקש להאיר אבחנה נפוצה שנקראת "היפראקטיביות", שהיא בדיוק סוג האבחנה שבכוחה להדגים היטב כמה הרבה אנו מדברים עליה וכמה מעט אנו יודעים עליה באמת.

למה לכבות את "כל הטוב הזה"?

אם נשאל 100 הורים מי הוא הילד ההיפראקטיבי, אני מניח ש-90 מתוכם יעידו

שמדובר בילד תזזיתי באופן מיוחד, ילד קופצני שכזה שכל הזמן רץ וממהר. והם לא טועים: ילד היפראקטיבי הוא אכן ילד שרק המעקב אחר התנועות שלו יכול לגרום לאדם בריא כאב ראש מרשים. אלא שמאפיין התנועה הוא רק אחד מתוך מאפיינים רבים של ההיפראקטיביות, וכדי להבין את הילד עלינו להכיר את כל המגוון.

הסיבה לכך שאנו רואים את הילד ההיפראקטיבי אך ורק דרך תנועות הגוף נעוצה ודאי בעובדה שזהו הנתון הבולט, זה שקל לראות בעיניים. כיוון שכך למתבונן מהצד קל לראות בהתנהגות ההיפראקטיבית משהו בריא ולעתים אף חינני, ולהביט בביקורתיות בהורים של ילדים כאלה בעודם מחפשים פתרון כדי לכבות את "כל הטוב הזה".

קווים לדמותו של הילד ההיפראקטיבי

הילד ההיפראקטיבי, אם כן, הוא לא רק תזזיתי. האלמנט הבולט אצלו הוא פגם בוויסות החושי אשר מביא לכך שכל קשת הרגשות אצלו מוקצנת: הוא לא יודע לבכות אלא להתייפח; לא יודע לצחוק אלא לאבד שליטה; לא יודע להתרגז אלא להתפוצץ מזעם; לא יודע לעצור בלהצחיק ונגרר מהר ללהציק; לא יודע סתם לפחד אבל כן יודע להיות בפאניקה. וכן, הוא לא יודע ללכת אלא אך ורק לרוץ.

הילד ההיפראקטיבי אף פעם לא נמצא באמת איפה שהוא "רוצה" להיות. הכול נמצא אצלו בהיפר והכול אקטיבי, תמיד נמצא זמנית בכמה מקומות וחווה בו זמנית כמה חוויות, נע בעולם עמוס גירויים ללא סלקטור פנימי שמנחה אותו מה עיקר ומה תפל. הכול "עיקר" בהוויה שלו, ולכן הוא לא יכול לוותר על כלום.

תוסיפו לכך את העובדה שהוא תמיד טוטאלי במה שהוא עושה ותוכלו לשמוע את הרעשים המלווים ילד כזה באופן תמידי. בואו נאמר שאם כואב לכם הראש עכשיו - כנראה שהצלחתם לחדור לנעליו המתוזזות.

איך נראה  היפראקטיבי בפעולה?

עומרי הוא ילד היפראקטיבי שחוגג יום הולדת שש. לכבוד המאורע המשמח החליטו הוריו המותשים לקנות לו שק אגרוף קטן, כזה של ילדים. הם סיפרו לו על כך ועומרי שמח. אמא שלו בנתה לעצמה איזה תסריט אופטימי על כך שבמוצאי שבת הקרובה הם יסעו יחד עם עומרי ואחיו הקטן לחנות ספורט גדולה באיזה קניון, יתנו לעומרי לבחור את הסוג ואת הצבע, והוא יהיה מבסוט, ימתין בהתרגשות לצד הוריו בתור לקופה, יקבל לידיו את המתנה, ישמח עד השמיים ויגיד תודה לאמא ואבא. אחרי זה הם גם ישבו לאכול גלידה ועומרי ישאל אם אפשר לפתוח כבר את האריזה של שק האגרוף שלו.

בהגיעם אל היעד עומרי מסתער ראשון. הוא יודע מדוע הם נכנסים לקניון ובכל זאת מאבד את עצמו כבר בכניסה לחלל העצום הזה. מילא אם היה הולך אחרי ההורים שלו, אבל ילד היפראקטיבי אף פעם לא הולך אחרי ההורים שלו. בסוף אבא שלו מאתר אותו בוהה בחלון ראווה של חנות שעונים. הוא מושיט לו יד ומלווה אותו לחנות הספורט.

ההורים מסתובבים בחנות הגדולה ומוצאים את שחיפשו, אבל עומרי לא ממש איתם. בגדול הוא מאוד בעד שק אגרוף – זה מה שהוא ביקש מההורים שלו רק אמש לפני שנרדם, אבל כרגע הוא מוצף - שלא לומר מותקף - במאות גירויים סביבתיים: הליכון, אופני כושר, כדור-סל בצבע צהוב, כפפות לאופניים, חולצה עם הדפס שהוא אוהב. על כל אלה הוא "עובר" בדקה וחצי.

אביו של עומרי מבקש מבת זוגו שתפקס את הילד, ובאמת האם מצליחה איכשהו להביא את עומרי שלה לבחור שק אגרוף. שנייה אחר כך עומרי כבר מחוץ לחנות בוהה בחלון ראווה אחר.

כל ילד הוא בעל צרכים מיוחדים? לא בדיוק

אחרי שבילינו כמה דקות עם עומרי בקניון, אתם ודאי יכולים לדמיין מה קורה לו בגן ומה יקרה לו בשנה הבאה בבית הספר. ההסתכלות האינדיווידואלית-המודרנית על הילד רואה בו עולם ומלואו וככזה היא שמה לה למטרה "להגיע" לכל ילד, להכיל אותו, לחנך אותו על פי דרכו.

סבבה. עד הרגע שבו זה "לא עובד" לנו. לכן האמירה שכל ילד הוא ילד בעל צרכים מיוחדים היא אמירה יפה, אבל היא מחמיצה כמה ילדים שהצרכים המיוחדים שלהם, איך נאמר, כנראה קצת יותר מיוחדים. אותם ילדים זקוקים לעזרה אמיתית ולא מסתפקים בכוונות הטובות של מי שמפחד לתייג אותם.

רבים מאתנו סולדים מתיוגים, ואני בהחלט יכול להבין את מקור ההתנגדות:

כל ילד הוא עולם בפני עצמו וכאשר אנו מדביקים אבחנה לילד – עולם ומלואו – אנחנו בעצם כמו חורצים את דינו, מפילים עליו את כל האחריות על היותו "כזה" ומסירים מאתנו כל אחריות על היותנו הורים לילד "כזה", שהרי הוא נולד ככה.

האבחנה "היפראקטיבי" מושכת אש אף יותר מאבחנות שכנות, כיוון שיש בה משהו שיכול להיראות בריא, חיוני, שופע חיים, שצריך לשמח אותנו ובוודאי לא להביא אותנו למסקנה שעלינו לכבות את הפוטנציאל המולד והמבורך.

 
הכותב הוא אב לשניים, מחבר הספר "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי