בחירות 2013: בקרוב תהיו חייבים לתפוס צד
לא עוד סוגיות ביטחוניות, מדיניות וכלכליות - הבחירות הבאות יתנקזו לסוגיה מרכזית אחת: דת ומדינה. האזרח הקטן יידרש לתפוס צד במאבק הדתי-חילוני, ולא יוכל עוד לשבת על הגדר. ואחרי 65 שנים, באמת שהגיע הזמן
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- גמר "אגדתא 5": גאות
רבי גאגא: ליפא שמעלצר לא דופק חשבון
תלמידי הרב פינטו: 'אנשים בעייתיים מסבכים אותו'
אלא שמערכת הבחירות הזו לא באמת דומה לשום מערכת בחירות שידענו. אולי בפעם הראשונה מאז קום המדינה, המוקד של בחירות 2013 ייסוב סביב נושאי דת ומדינה.
במהלך השנה האחרונה עבר סדר היום הלאומי כמה שינויים. אם פספסתם, המתח בין הימין לשמאל בישראל נדחק לשוליים, וזאת למרות הפינויים ממגרון וגבעת האולפנה, ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה ודו"ח המאחזים. המונח "משא ומתן עם הפלסטינים" יצא לשנת שבתון ועדיין לא חזר. נושאים חברתיים עקפו בסיבוב את אלה המדיניים, אבל גם הם דעכו לאטם, ואנשי האוהלים לא הצליחו למלא את רוטשילד בפעם השנייה. ולמרות המתיחות בגבולות והאיום המנשב מכיוון איראן, מי שידבר בתשדירי הבחירות הקרובים על "שלום וביטחון", לא יזכה לאוזן קשבת.
אז מה כן?
חיילי צה"ל שמתעללים בפלסטינים במחסום – אאוט; צוערים שיוצאים באמצע טקס בגלל שירת נשים – אין. ריבונות פלסטינית במזרח ירושלים – אאוט. המאבק על שלטי הפרסום על אוטובוסים בירושלים – אין. ואחרי שסוגיית הדרת הנשים יצאה מכל פרופורציה אפשרית והשתלטה על השיח הציבורי, הגיעה הסערה האמיתית: גיוס החרדים. הנושא עמד תמיד על הפרק, אך תוייק במגירה מוגדרת מאוד, שנפתחת רק כשאין מספיק נושאים אטרקטיביים למוסף סוף-השבוע.
ובכן, לא עוד. גיוס חרדים הפך להיות סוגיה קריטית שעליה קמה ונפלה ממשלת האחדות עם "קדימה". לפני חצי שנה, כשחשבנו שהבחירות באופק, ידענו שמישהו צריך למצוא חלופה לחוק טל, אבל קשה היה להאמין שזה יהפוך לנושא מספר אחת; שאלמלא זה, נתניהו היה יושב עכשיו עם מופז על סוגיית התקיפה באיראן, והבחירות היו מחכות בסבלנות שנה נוספת.
סביר להניח שבחודשים הקרובים נתניהו עצמו ימשיך לדבר על הגרעין האיראני, שהרי מבחינתו זו הייתה העילה הרשמית להקדמת הבחירות, לצד התקציב. אבל לא זה יהיה הדיון בחודשים הקרובים. כי הקרב של בחירות 2013 יהיה בין חילונים לחרדים.
תם זמנם של המשקיפים
הפוליטיקאים שפיזרו עד כה את סיסמאות "גיוס לכל", יצטרכו להסביר לציבור כיצד הם הולכים לעשות זאת, גם אם נוח יותר לדבר בקלישאות בלתי מחייבות, שהרי אחרת לא יהיה שום הבדל בין 4-5 מפלגות השמאל-מרכז שמדברות כולן על שוויון בנטל. יאיר לפיד, למשל, יצטרך להסביר במה המתווה שלו עדיף על זה של "קדימה".
במציאות הפוליטית הנוכחית מצע של מפלגה חילונית חייב לכלול תוכנית מפורטת וריאלית לגיוס חרדים, ולא רק: גם פולמוסים על מעמד האישה, גיור, נישואין אזרחיים ועוד כהנה "פצצות פנימיות" רק ממתינות לדיון אמיתי.
אבל יותר מזה, גורמים פוליטיים שעד כה לא עסקו בנושאים האלה, יצטרכו להיכנס עמוק לתוך הקלחת. נתניהו יעדיף לדבר על האיום הגרעיני, אבל הוא לא יוכל להרשות לעצמו להתעלם מסוגיית חוק טל. "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" לא יוכלו לתפקד בתור משקיפי או"ם, שכן שמירה על ניטרליות תהפוך אותן לבלתי רלוונטיות בשיח הציבורי. לעומת זאת, אם מישהו שם ישכיל לגבש פיתרון לנושאים השנויים במחלוקת, יש מצב שהציבור הדתי-לאומי יחזור להיות כוח בעל משמעות במגרש הפוליטי. גם המפלגות החרדיות שעמדתן ברורה למדי, לא תוכלנה להסתפק עוד במחסן המנדטים הקבוע למדי, והן יידרשו למאבק רציני יותר.
הגיע הזמן לדיון רציני
ומעל לכל, האזרח הקטן יצטרך לומר את דברו בסוגיות הללו. עד עכשיו, היה עליו להחליט אם הוא בימין או
בשמאל, סוציאליסט או קפיטליסט, אבל עכשיו יהיה עליו להכריע באיזה צד הוא במאבק הדתי-חילוני. הוא לא חייב להחליט האם הוא עצמו דתי או חילוני, מאמין או לא מאמין. השאלה היא איך הוא רוצה לראות את מדינת ישראל. הישראלי הממוצע לא יכול יותר לשבת על הגדר, ולחכות שאחרים יתלבטו עבורו בשאלות הגורליות הללו; עכשיו "האנשים האחרים" האלה עוצרים את המשחק, הולכים לבחירות, ומניחים בידיים שלו את היכולת להחליט.
הדיון תמיד היה קיים, אבל לא הגיע לשלבי הכרעה. כבר לא מספיק לשרבט טוקבק או לעשות “לייק”, צריך להחליט עם מי אתה, ולשים במעטפה את הפתק המתאים. אנחנו מורחים את הפולמוסים האלה שנים על גבי שנים, חוזרים על אותן הטענות, אבל לא מגיעים למסקנה, כי בקלפי אנחנו עונים על שאלות אחרות לגמרי. אם לא תתחולל הפתעה בשבועות הקרובים שתשנה שוב את סדר היום הציבורי, יתקיים בחורף הקרוב משאל העם הראשון, שבו העם יידרש לומר את דברו בנוגע ליחסי יהדותו ומדינתו. הסיפור כמובן לא יסתיים בכך, אבל לפחות יקבל את היחס הרציני הראוי לו. ואחרי 65 שנים, באמת שהגיע הזמן.
לפנייה לכתב/ת 
