"חטופים" 2: זה עובד כמו באמריקה
העונה השנייה של "חטופים" מצליחה לשמור על התמהיל הנכון בין רגעי שיא מורטי עצבים לרגעי שיא מרגשים, על אף חוסר תשומת לב בפרטים הקטנים. יעל אבקסיס ויורם טולדנו, מה לעשות - עדיין גונבים את ההצגה
בדיעבד, אחרי עונה פלוס פרק אחד, כבר מיומה הראשון של "חטופים" הישראלית היינו צריכים לנחש שמישהו עוד ימכור את יצירתו של גידי רף לאמריקאים. משהו שם, ב-DNA של הסדרה המשלב בין רגעי מתח מורטי עצבים לרגעי שיא מרגשים עד דמעות, פשוט עובד. גם אם "חטופים" הישראלית ו"הומלנד" האמריקנית לא הולכות בכיוונים זהים ולמעשה הפכו לשתי סדרות שונות, הכלים בהם נעשה שימוש דומים עד מאוד.
זה בא לידי ביטוי בעונה הקודמת, בסצינה בשדה התעופה בה פגשו החטופים ששבו לארץ אחרי 17 שנה את בני משפחותיהם, וזה קרה גם אמש (ב') בפרק הפתיחה לעונה השנייה של הסדרה הישראלית.
בפרק הראשון לעונה זו הנקרא "להתראות מתוק" - ועוד נגיע לשמו של הפרק בסוף דברים אלה, נמרוד ואורי (יורם טולדנו וישי גולן) - בעיקר בגלל הלחץ מצד אורי, חושפים בפני חוקריהם הישראלים את המידע לפיו השבוי השלישי, עמיאל בן-חורין, לא מת בשבי מהמכות שספג אלא חי, חי וקיים. החוקרים סקפטיים, אך אנחנו הצופים מקבלים הצצה לחייו החדשים של מוכה תסמונת שטוקהולם שחי כיום את חייו כמוסלמי.
אם במסע הצפוי להשבתו ארצה היתה מתחילה דרכה של העונה השנייה, ניתן היה להביע אכזבה מהעלילה. אך לזו נוסף טוויסט מפתיע, מיוחד ויצירתי למדי. זהירות, ספוילר לאנשי ה-VOD.
יעל, אחותו של עמיאל המתאסלם לכאורה, פוגשת כמעט באקראי בחור יפה תואר. מתברר כי אביו של אותו בחור נהרג לנגד עיניו בפיגוע ירי בבית ספר, אי שם ב-1990. המחבל (יוסף סוויד, אלא מה), שוחרר בעסקת השבויים בה הושבו נמרוד ואורי לישראל, וכיום הוא חי בכפיפה אחת עם בן-חורין.
ליחסים בין יעל לבחור האלמוני, כך יש לקוות לאחר פרק הפתיחה, יינתן משקל זהה לזה של מסעם של גל זייד (שכהרגלו, חוטא לתפקידו כאן, ומגיש חוקר מעושה ולא אמין) ושל סנדי בר - למציאת הישראלי האבוד.
לכשיתממשו היחסים בין שני הצעירים ולכשיימצא עמיאל בן-חורין, סצינות שתגענה ככל הנראה במקביל לקראת סוף העונה, ניתן רק לצפות שנצפה בלא צפוי. שכמו שיוצר הסדרה ידע לעשות בעונתו הראשונה, כך נופתע גם בשנייה, וכמו שהוא ידע לרגש - כך נתרגש גם בסוף זו הנוכחית.
מילה נוספת חייבים, איך לא, על סצינות הפתיחה והסיום של הפרק. סצינת הפתיחה, המושקעת עד אימה ובה נורה הניצב המושאל מ"פלפלים צהובים", אורי פפר, היתה אמנם מסוגננת לעילא ולעילא, אך עם זאת לא מספיק אמינה (מחבל בודד, ילד שהולך אחרי אביו בלי שאיש יעצור אותו) ומרוחה במונחים טלוויזיונים. על השעון: כמעט 10 דקות של מתיחה מתוחה.
לעומתה, סצינת הסיום, בה הילד בן ה-30 המטפל באמו מוכת הצער מספר לה על יעל שהכיר, היתה מושלמת, עדינה ואפילו כנה. באותו קטע שנפתח בקולאז'
נוגה לצלילי "להתראות מתוק" של נורית גלרון המצוינת (למרות שהופעתה הויזואלית היתה מיותרת למדי), ממשיך אל יעל אבקסיס ויורם טולדנו - שגונבים כאן את ההצגה בסצינה אחת בלבד של מפגש טעון ביניהם. אם מתעלמים מחוסר תשומת הלב לפרטים הקטנים (גם לכם משהו נראה מוזר בחיבור בין ההורים של הילד נוני?) מסחטת הדמעות נכנסה לפעולה, אך לא עבדה שעות נוספות. ועל המינון הנכון והמדויק הזה, חייבת העונה השנייה של "חטופים" לשמור.
